את ויויאן סילבר לצערי מעולם לא זכיתי להכיר. אחרי למעלה מחודש שבו כל עם ישראל, יהודים וערבים כאחד, התפלל שתשוב משבי החמאס, אתמול בבוקר התבשרנו כי ויואן נרצחה ב-7 לאוקטובר בממד שבביתה בקיבוץ בארי יחד עם עוד מאות רבות של אזרחי ישראל, חפים מפשע שנרצחו ונחטפו על ידי הארגון הרצחני - חמאס.
מפעל חייה של ויויאן סילבר היה לעשות טוב בעולם עבור אוכלוסיות רבות שאין להן קול. אבל יותר מכל, מהסיפורים המופלאים עליה - נראה שמפעל חייה של ויויאן היה מנוע אינסופי של תקווה.
לאחר שעלתה לארץ מקנדה היא חיה בקיבוץ גזר והייתה לאישה מזכירת הקיבוץ הראשונה. בשנת 1990, כאשר עברה להתגורר בקיבוץ בארי, היא הקימה את ארגון אג'יק - שהוא אחד מהארגונים החברתיים המשמעותיים ביותר בישראל שמטרתו היא לפתח ולחזק את האוכלוסייה הבדווית בנגב. היא הקימה את ארגון נשים עושות שלום - התארגנות נשית אזרחית שמטרתה היא להוביל ליצירת הסכם שלום ארוך טווח בין ישראלים לפלסטינים, והייתה שותפה מרכזית ביוזמת בדרך להחלמה המסייעת לחולים פלסטינים לקבל טיפול רפואי בישראל. קשה להבין איך אישה אחת הצליחה בתקופת חיים קצרה מידי לחולל כ"כ הרבה טוב בעולם.
בחרתי לכתוב דווקא עכשיו על ויויאן, לא רק בגלל אובדן החיים המצער כ"כ, אלא בעיקר בגלל הצורך האקוטי לחדד את הלב והמחשבה בתקופה שבה מרבית הישראלים מתקשים למצוא את המילים והמחשבות.
אירועי ה-7 לאוקטובר ובעקבותיהם המלחמה הצודקת שישראל מנהלת כרגע על מנת לחסל את ארגון החמאס, מעלים שאלות קשות על הרוע של המין האנושי, על הצורך החשוב כ"כ להפריד בין טוב ורע ועל הפער העצום שיש בין להיות לוחם חופש לבין פעיל טרור שפל.
למלחמה שאנחנו נמצאים בה יש מחירים רבים כ"כ בגוף, ובנפש בישראל, אבל אני מרגישה שתפקידנו הוא לוודא שהמלחמה הזו לא תגבה מאיתנו את המחיר של אובדן הזהות היהודית והישראלית שלנו.
עבורי להיות אישה, יהודייה וישראלית זה קודם כל בבסיס להיות אדם, אוהב אדם ומאמין עד אין קץ שאנחנו כולנו ראויים לטוב. תקווה היא דבר מתעתע, פעמים רבות אנחנו חושבים כי היא מתבססת על מציאות קונקרטית שאמורה לאפשר לנו להאמין, אך בעיני תקווה ואמונה הם משימת חיים שאנחנו נדרשים להפעיל, דווקא כאשר הטוב סמוי מן העין. תקווה היא פועל לא שם תואר.
להיות אדם יהודי , פירושו להאמין כי לצד המלחמה ברוע המוחלט, אנחנו מחויבים לא רק לפעול לטוב אלא גם להאמין בטוב. פעמים רבות כ"כ יוזמות מדוגמת מפעלי חייה של ויויאן נתקלות בציניות, בביטול, ובחוסר אמונה ותקווה. ויויאן בחרה להקדיש את חייה למה שנתפס בעיני רבים, כניסיון לרוקן את האוקיינוס בכפית. בעיני יותר מהכול, מפעל חייה של ויויאן, עליו כולנו חווים לה שיעור חיים שאין לו סוף- הוא הפעולה האינסופית להאמין ולהיות עם תקווה.
אני רחוקה מלדעת איך יראה פתרון למלחמה הנוראית הזו, ואיך יווצר פתרון שמעניק בראש ובראשונה בטחון לכלל תושבי מדינת ישראל. בתוך ההישרדות הקיימת של הימים האלה, לעיתים אף קשה לתכנן איך יראה השבוע הבא.
אך דבר אחד אנחנו חווים לעצמנו, וגם לויויאן ורבים טובים כ"כ שאיבדנו במלחמה הזו- והוא להמשיך לפעול למען תקווה. תקווה שנוכל להבטיח לילדנו בטחון, שגשוג וצמיחה שכולנו ראויים לה. תקווה היא פועל, היא משימת חיים, והיא הדבר הכי משמעותי שלא נאפשר לאויבנו לקחת מאיתנו.
בספר זכריה נאמר: כה אמר, יהוה צבאות, עוד יישבו זקנים וזקנות, ברחובות ירושלים; ואיש משענתו בידו, מרוב ימים. ה ורחובות העיר יימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחובותיה.
עוד ישחקו ילדים בירושלים, בבארי, בלוד, בקריית שמונה, ביפו, בחצור ובמגדל העמק. זוהי לא רק נבואה - זוהי משימת חיים - להאמין בתקווה ולפעול למימושה - דווקא כאשר היא נראית הכי רחוקה שאפשר.
יהי זכרה של ויויאן ברוך - שנתברך במפעל חייה ונצליח להמשיך את מורשתה.
הכותבת הינה מנכ"לית עמותת ג'ינדאס להתחדשות עירונית חברתית