הפיגוע הרצחני ב־7 באוקטובר הכניס את מדינת ישראל למלחמה ואת יהדות העולם להלם, והוציא במקביל המון זועם לרחובות ניו יורק, שיקגו, פריז, ברלין ולונדון. אך האם הפעם ההמון האנטישׁמי גדל במספרים?
ההמון הזועם, שקרא לפגוע במדינת ישראל עקב מעשי ההגנה העצמית ברצועת עזה וביהודה ושומרון, וגם בלבנון ובסוריה, קרא קריאות אנטישמיות ישירות כגון קריאות תמיכה בהיטלר, קריאות להרג יהודים ולשואה נוספת. ההמון הזועם קרא גם קריאות אלה בצורה עקיפה, כמו "מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית" או "ציונות היא גזענות". מוסלמים, נוצרים, אנשי שמאל ומרכז הצטרפו לתמוך בהמון האנטישמי הזועם, ורשויות החוק ברוב המדינות גילו סובלנות למה שהן ראו כהוצאת קיטור חברתית.
ברשתות החברתיות הפרסומים האנטישמיים זינקו במקביל לאחר הפיגוע הרצחני, ואנשים החלו לנסות לפגוע ביהודים ובסממנים יהודיים כמו מוזיאונים, ספריות ובתי כנסת. בשנים האחרונות, וביתר שאת החל מ־7 באוקטובר, נראה כי האנטישמיות במגמת עלייה.
ובכן, למעשה כמעט אין עלייה באנטישמיות. כדי להבין למה אין עלייה משמעותית באנטישמיות בעשורים האחרונים צריכים לשאול שתי שאלות, וכמובן לענות עליהן. ראשית, היכן היו כל תומכי ארגון הטרור חמאס עד כה? למעשה, ובין הרפתקת מדיניות חוץ־ישראלית אחת לאחרת, הם היו רדומים, מחכים לשעת כושר ולפסאודו־לגיטימציה כדי להביע את השנאה האנטישמית שלהם בפומבי.
שנית, האם מספר האנשים משתמשי הרשת צמח כפי שצמחו הפרסומים האנטישמיים ברשתות החברתיות? האם למשל 1.000 פרסומים אנטישמיים ברשת X (לשעבר טוויטר) שווים ל־1,000 משתמשים שונים? למעשה, בגלל מצב שבו כל אדם יכול לפתוח אינספור חשבונות ולפרסם אינספור פרסומים, ולהכפילם בעזרת רשתות תמיכה ובוטים, לא ניתן לטעון ש־1,000 פרסומים שווים ל־1,000 אנשים.
זאת אומרת שאף על פי שיש עלייה משמעותית בפרסומים ובקריאות אנטישמיות בכל פעם שישראל נלחמת בטרור בעזה, יהודה ושומרון, לבנון או סוריה, אין למעשה עלייה משמעותית במספר האנטישמים. הם תמיד היו שם.
בדיוק כפי שעשו אנטישמים לאורך ההיסטוריה, בכל פעם שצצו מחלוקות, מלחמות, מחלות, בעיות כלכליות ושאר רעות החברה האנושית, גם היום אנשים בעלי דעות אנטישמיות מחפשים לגיטימציה פנימית וחברתית להביע את האנטישמיות בפומבי, בין אם במילים ברחוב או ברשת ובין אם במעשים.
הם תמיד היו אנטישמים, או לכל הפחות התחנכו כך מילדות, ובכל פעם שיהודים או מדינת ישראל עולים לכותרות, הם רואים לנכון להביע את שנאתם. העיוורים שבהם משקרים לעצמם שהם לא אנטישמים אלא פעילי זכויות אדם, אך גם הם כמובן עושים הבדלה בין זכויות אדם כלליות לזכויות האדם היהודי, ובכך למעשה מצביעים על כך שמבחינתם האדם היהודי אינו אדם בכלל.
לבסוף, האם נכון בכלל לחלק את ההיסטוריה היהודית וזו הישראלית לתקופה שלפני 7 באוקטובר ולזו שאחרי? לדאבוני הרב - לא. ההבדל היחיד בין ה"לפני" ל"אחרי" הוא שמחבלי חמאס הצליחו לבצע פיגוע ענק והרסני ומאמצינו כשלו. האם שנאתם השתנתה? האם הפיגוע האיר את עיניהם של רוב תומכי הברית הירוקה־אדומה או של אלה שממילא ביקרו באופן חד־צדדי את ישראל ואת יהדות העולם? ודאי שלא.
אם כך, אין עלייה באנטישמיות. גם אין עלייה משמעותית באנטישמים. הם תמיד היו שם.
הכותב הוא חוקר אנטישמיות וסייבר ועמית מחקר בארגון ISGAP ובמכון וולף בקיימברידג׳