לצד השבר הגדול שפקד את מדינת ישראל בעקבות אסון ב־7 באוקטובר, מלווה אותה משבר מנהיגות חמור שהייתה לו השפעה מכרעת על האסון הזה. זה לא מקרי שהממשל האמריקאי מעורב מאז 7 באוקטובר בדיונים ובהחלטות הממשלה הכושלת ביותר שהייתה כאן מאז הקמת המדינה. כמו שונאינו, גם בבית הלבן זיהו את חולשות הממשלה הכושלת הזאת, שיצרה את השבר הנורא שקרע את העם, פגע בחוסנו ובביטחונו, כשברור לכל עין והגיון בריא שהשבר הזה מתחיל מהעובדה שמרגע הקמתה של הממשלה, היא נרתמה והתגייסה למטרה אחת - לחלץ בכל מחיר את העומד בראשה בנימין נתניהו ממשפטו.
ארבעה ימים שימשכו כמו נצח: אלו הפרטים הקטנים שיכולים לפוצץ הכל
מחוייבת המציאות או טעות? טיעוני המתנגדים והתומכים בעסקה
זה מה שהביא למהפכה המשפטית, אם תרצו למהפכה המשטרית, ולקרע בעם, הנורא מכל. גם אחרי שהעם התאחד והתלכד בעקבות האסון וצה"ל הוכיח ומוכיח שיש על מי לסמוך בעת צרה, הממשלה הזאת ממשיכה בשלה, והיא מנותקת מהמציאות, תוך שהיא ממשיכה להדאיג ולפלג את העם, כשהעומד בראשה מוכיח שוב ושוב שאין על מי לסמוך, כשהוא מובל כנוע וחלש על ידי שותפיו הקיצוניים, שפועלים בחופשיות מלאה.
את ההוכחה לכל אלה סיפק לנו שלשום השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ונושא כליו ח"כ אלמוג כהן, שפעלו בפופוליזם הזול והמכוער ביותר לקדם את חוק המוות למחבלים בשעות רגישות אלה, כשבידי אותם מחבלים מצויים החטופים שלנו. זאת, למרות תחנוני המשפחות לדחות את הדיון הזה, כשראש הממשלה נתניהו, שמודע היטב לרגישות ולבעייתיות של החוק בזמן הזה, מחריש מנגד, אפילו לא דורש מטעמי ביטחון ודיני נפשות להוריד את החוק הזה מסדר היום - דוגמה ומופת למנהיגות רופסת של ראש ממשלה, ששרידותו נמצאת מעל הכל.
הבעיה והשבר המנהיגותי הזה לא נעצרים רק אצל נתניהו, שעל פי כל הסקרים והלך הרוח בעם ישראל, ימיו כראש ממשלת ישראל תלויים באורכה של המלחמה, כשמול נתניהו הכושל ניצב בשעות קשות אלה בני גנץ, ראש המחנה הממלכתי, שמצוי בשיא הפופולריות שלו בכל הסקרים - פופולריות שמבטאת את הכמיהה הגדולה של עם ישראל למנהיגות אמיתית, פרגמטית, אמיצה עם יושרה.
הבעיה והאכזבה הגדולה היא שגם בני גנץ הוא לא בדיוק זה. כמי שהצטרף עם מפלגתו לממשלה הזו בשעות קשות של משבר, במגמה נכונה לאיחוד העם ולהתמודדות עם המציאות המרה שנכפתה עלינו ב־7 באוקטובר, היה מצופה מגנץ להפגין יותר כריזמה, יותר נחישות, יותר מעורבות - ולא רק בססמאות כמו ששמענו ממנו בעקבות חרפת חוק המוות למחבלים של בן גביר: "זה לא זמן לדיוני סרק בכנסת, שמטרתם פוליטיקה קטנה. מי שיזם את הדיון בכנסת מחבל במאמץ המלחמתי ופוגע בחברה הישראלית. זה הזמן להכות באויבינו - ולא לריב בתוכנו".
נו באמת, תגובה בנאלית, חלבית, שמותירה הרבה תהיות לגבי הכריזמטיות של מי שמתיימר להנהיג את המדינה בתקופה כל כך קשה, כשהציפיות הן לראות מנהיג יותר נחוש, יותר מעשי, מוחשי, לא במילים ובססמאות.
כמי ששותף לממשלה הזו, בעת הזו, היה מצופה מבני גנץ להרבה יותר מעורבות בענייני הממשלה והתנהלותה, כמו למשל לחייב את נתניהו לצמצם מיד למינימום את ממשלת 38 השרים, ולהעביר את תקציב המשרדים שייסגרו לצרכים החשובים של המדינה ושל צה"ל, לדרוש באופן נחרץ, עם לוח זמנים מיידי להעברת כל הכספים הקואליציוניים לשיקום יישובי עוטף עזה, לאור ההתנהלות של בצלאל סמוטריץ' באוצר ובן גביר בהתנהלות הפופוליסטית ההרסנית שלו, לדרוש מנתניהו למצוא דרך מיידית להרחיק אותם מהממשלה, או להציג זאת כתנאי להמשך השותפות שלו בממשלה, ובאופן כללי לגלות יותר מעורבות ישירה עם תוצאות מוחשיות.
הוא צריך לדרוש להיות מעורב כבר בתקציב המדינה ל־2024, כמו גם לפעול מיד להעברות הכספים לרשויות המקומיות ולעשרות אלפי המפונים המחזרים על פתחי משרד האוצר לקבלת כספים שמגיעים להם, ובכלל זה לאמץ את הכריזמה של ראש הממשלה הראשון שלנו דוד בן־גוריון, שבשעות קשות ידע לומר: "אני לא מתיימר שהעם בכיסי ואני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם, אני יודע רק מה רצוי לעם - ועל זה אני נלחם".
כן, אם גנץ רוצה להנהיג את המדינה ואת עם ישראל לקראת ימים לא קלים ופשוטים, כפי שהעם מצפה ממנו, הוא חייב להבין מה טוב היום לעם ישראל. בלי זה, המדינה הזאת תמשיך לדשדש במציאות עגומה ללא מנהיגות ראויה.