בשעת כתיבת שורות אלו אנחנו לפני עסקה, לפחות ראשונית, לגבי ילדים ואמותיהם, וטוב שכך. כל חטוף שיגיע, וכמה שיותר מהר, הוא נפש שניצלה. אבל לשאר המשפחות צפויה חוויה קשה של התעללות נפשית מצד חמאס והמפלצת העומדת בראשו. יחיא סנוואר הוא שקרן, תככן, אכזר ומניפולטיבי. הלוואי ואתבדה, אבל אני מכיר טיפוסים פסיכופתים מסוגו. הוא ימשוך עוד ועוד זמן, עוד ועוד בקשות, ויסחט אותנו עד הקצה מתוך ידיעה שאנחנו לא מתכוונים לוותר על איש מהחטופים.
ואם בסבלן של משפחות החטופים עסקינן, הרי חצים חדים מפלחים את נשמתם גם מצדם של חלק מחברי הכנסת. כולי תקווה שאין זה מתוך כוונה רעה אלא מחוסר רגישות ולבטח גם מטיפשות גרידא. ההצעות הנואלות שהם מעלים והמילים הקשות שבהן הם משתמשים, מוטב להן שלא באו אל העולם. מה היה דחוף כל כך להעלות את נושא עונש מוות למחבלים דווקא בעיתוי הזה? דווקא עכשיו כאשר ישראלים רבים חטופים בעזה ונתונים לחסדיו של רב המחבלים?
הבעיה היא שחברי כנסת מסוימים צריכים ששמם יופיע לעיני כל בפרשה פרובוקטיבית מדי יום, ואין להם בעיה או גבול באמירות מתסיסות, מטופשות ומבחילות. ח"כ אלמוג כהן מתנהג כאילו הוא נמצא בדו־קרב נגד משפחות החטופים, עורך השוואות, מי איבד יותר בשבת השחורה, הוא או הם? כאבו של מי גדול יותר? מי זכאי להתלונן? משפחות החטופים באו אליו כדי לקבל אמפתיה, הוא יושב איתן מכוח היותו חבר כנסת, והוא עסוק בפנקסנות זולה? סייג לחוכמה שתיקה, אלמוג כהן.
ולסיום הבלגן, סוף־סוף הסכימו חברי הקבינט לפגוש נציגים ממשפחות החטופים, ערכו רשימות, שריינו מקומות, דרשו אישורי הגעה, ארגנו אולם, ואחרי כל זה השאירו אנשים בחוץ, בגשם, בתואנות שונות ובתירוצים למכביר שהתמצו כולם לכדי דבר אחד: חוסר משווע בארגון, בהתחשבות, ברגישות וביעילות. בסופו של דבר נמצא מקום לכולם, אבל אין תרופה לאכזבה ולעלבון הצורב.
רבותיי, התנהלותו של חמאס לא נתונה בידינו, אבל ההתנהגות שלנו כן וכן. יחשוב כל אחד מנבחרי הציבור שלנו איך היה מרגיש לו מישהו מיקיריו היה נתון עכשיו לחסדיהם של המרצחים בעזה. לי קשה אפילו לדמיין את זה. רק המחשבה מעלה דמעות בעיניי.