המטוסים הממריאים לתקיפות בדרום אינם מאוימים מטילי קרקע־אוויר של חמאס ויכולים בסבירות גבוהה להימצא בשטח מדינת ישראל, אך בדרום לבנון המצב שונה לגמרי. למסוקי הסיוע ולכוחות הקרקע, קו המגע בעוטף עזה נמצא בסמוך ליישובי הדרום על כל המשתמע מכך. זה לא המצב בדרום לבנון – האירוע המאיים והמסוכן שלפנינו.
משנה את המשוואה: האם החיסול בלבנון ישבור את הקווים האדומים של נסראללה?
"כח רדואן על הגדר": בצפון מבהירים - המלחמה מול חיזבאללה כבר החלה
עשרות אלפי הרקטות שבידי חמאס והפלגים השונים הן לא מאות האלפים שבידי חיזבאללה. גם המיגון במרכז הארץ שונה, כשמוּכנות האזרחים ותפיסת הביטחון האישי שלהם אינן דומות לאלה של דורות שלמים של ילדים שגדלו בריצה למרחבים המוגנים בהתרעה של 30 שניות. רצועת עזה מתמודדת עכשיו מול הפעילות הצבאית המשמעותית ביותר שידענו בשנים האחרונות, אבל כאשר סוכמים את ההבדלים - הצפון הוא משחק אחר.
הנחיצות המבצעית והיכולת לקיים שגרת מגורים בגבול הצפון רלוונטיות. גם השאלות מתי וכיצד הן שאלות טקטיות שיש לשאול בכל בוקר, אולם העננה האסטרטגית המרחפת מעל מדינת ישראל גדולה מכל אלו, ומעלה שאלה פשוטה: האם מדינת ישראל בשנת 2023 יכולה להרשות לעצמה גבולות "חמים", גם אם שקטים? התשובה מורכבת יותר, אבל נחרצת באותה נשימה. לא! השקט המזרח־תיכוני משמש בראי ההיסטוריה להתעצמות גורמים אידיאולוגיים, שגם כסף זר והרבה ממנו לא מזיזים אותם ממטרות־על שחרתו על דגלם, ובראשן השמדת מדינה צעירה בת 75 בסך הכל.
הדילמה מונחת לפתחם של מקבלי ההחלטות, אבל הפתרון ודרכי הפעולה הם העתיד של כולנו. הברירות אינן רבות, והתשובה הפשוטה חדה ומחירה כואב. העימות בצפון הוא בלתי נמנע, הגבול הנמתח בין מנרה למטולה הוא גבול אנושי של חקלאים ומתיישבים, של תעשייה ונוף. גבול ירוק של תיירות ושלוות חיים, בעוד מצדו השני מתעצם לו אויב אכזר, בעל כוונות ברורות, שאת מטרותיו אינו טורח להסתיר לרגע.
המילה "ניצחון" לא נכתבה פעמים רבות כל כך מימי המונדיאל האחרונים, אולם כאן הניצחון אינו רק צבאי. הוא שובה של מדינת ישראל לחיים נורמליים, שובה של חברה ליישובים, של חקלאים לשדותיהם ושל נסיעה בטוחה בכבישים ללא התרעות נפילה או חדירה עוינת של כלי טיס בלתי מאויש או חוליית טרור.
הניצחון הוא השגת השגרה, וכדי להשיג את הניצחון אנו צריכים לשבור את השגרה שאליה התרגלנו בשנים האחרונות. עלינו לשאוף לאורח חיים של קבע, במקום המתנה מורטת עצבים בין סבב לסבב בכל כמה שנים. ההישגים לעתים נראים פשוטים וטריוויאליים כל כך, עד שכבר הפסקנו להאמין שכך אוכלוסייה נורמלית צריכה לחיות בעולם בן זמננו, מוכנה לכל תרחיש לאורכה ולרוחבה, מהצפון לדרום.
לצאת לדרך
השבוע נרשם שיא התרעות צבע אדום בכ־100 יישובים בישראל בו־זמנית. הדבר נבלע בין אולפני החדשות האין־סופיים הפתוחים אצל מרביתנו מאז 7 באוקטובר. כלומר, אם בשבוע הבא יהיו 150 התרעות צבע אדום - כנראה שלא נופתע. עכשיו תיקחו את השורות הראשונות בטור הזה, תוסיפו טילי קרקע־אוויר המאיימים על כלי טיס באשר הם, תכפילו את מספר הרקטות ואת סדר הכוחות בחזית הצפונית, ונתחיל לדבר.
המערכה הצפונית נדרשת, והיא מורכבת ומאיימת הרבה יותר מתמרוני גדודי השריון על חוף הים בעזה. החזית והעורף שמתמזגים במדינה הקטנה שלנו יתקרבו עוד יותר, כאשר מספר התרעות צבע אדום ימלאו את המסך ויופיעו בשני טורים שיסתירו את המנחה באולפן.
ההשהיה והתזמון תלויים במקבלי ההחלטות ובגורמי הצבא והממשלה, אשר מבינים את המשמעות הכבדה בהכנת עורף צמוד חזית בגזרת הצפון. את עקרונות המיגון, אפשרויות החינוך, פינוי התושבים וההשפעה הרחבה על המשק והחברה, מחקלאות לתעשייה, מכיתות הכוננות ועד תעסוקה.
במלחמות מנצחים באמצעות הראש ולא הבטן, ויש להבין שהקרב בדרום הוא חלק ממערכה רב־זירתית סביב ישראל. ארגוני הטרור מחוברים בחבל הטבור לראש הנחש הפועל מטהרן. הזוועות הן דאע"ש, אך הפקודות ניתנות בפרסית, לכן אין מנוס מלשים את הדברים על השולחן ולומר ביושר כי כדי לנטרל את האיום לטווח זמן בטוח עלינו להתכונן למערכה רב־זירתית רחבה וסבוכה, בכמה זירות ובעצימות משתנה ומפתיעה.
מוכנוּת העורף אינה רק הפיקוד הרלוונטי, והיא אינה נחלת הצבא בלבד. היא שלנו, של כולנו לגמרי. ראשית, בהבנת המצב ובתיווכו לדורות הצעירים, בהיערכות הכלכלית והתעסוקתית עד כמה שניתן, ובהחלט בנושאי מיגון וספיגה. מטחי רקטות משמעותיים מביאים לשהייה ממושכת במרחבים המוגנים, שגרת חירום של חיי משפחה, צריכה ופעילות חברתית. הם מביאים לכך שכוחות מילואים רבים נעדרים מסביבתם הטבעית למשך זמן ניכר, ומייצרים סכנת תנועה בצירים מרכזיים שעד היום נסיעה בהם נראתה טריוויאלית לחלוטין.
כדי להבטיח גבולות בני התיישבות, שאלת הזירה הצפונית איננה אם, אלא מתי ובאיזו היערכות ניתפס. מדינת ישראל לוחמת חופש שלא מרצון, אלא מצורך. כולנו במידה מסוימת שותפים למאמץ, בלי הבדלי דת, גזע, מין ולאום. אין לחימה של צבא בלבד כאשר מעבר למרפסת יושבת חוליית טרור במרגליות, ואין מאמץ צבאי בגזרת הצפון שאין לצדו הלולים בשתולה ובנטועה, והשדות והמטעים בגולן ובגליל.
לניצחון הישראלי אין חלופה אחרת כי הוא היכולת שלנו לשרוד כאן בצורה נורמלית וחפצת חיים. אין לנו אופציה אחרת, וכדאי שנבין זאת כולנו. הגיע הרגע. הדרך אליו עשויה להיות ארוכה, היא בטוח תהיה קשה, אולם הברירה אינה בידינו.
כדי שאת יום העצמאות ה־80 למדינת ישראל נחגוג במצעדים לאורך גבולות ירוקים ומיושבים, ולא רק במטס מעל חופי תל אביב; כדי שנוכל לנסוע בכביש הצפון ולעצור לתצפית בלי חשש; וכדי שאת טקס המשואות הבא נערוך בקיבוץ במועצה האזורית אשכול – עלינו לצאת לדרך.
הכותב הוא סא"ל (במיל'), לשעבר טייס קרב ויו"ר איגוד הטייסים
[email protected]