שלוש פעמים עד כה ראש הממשלה בנימין נתניהו לימד את ממשל הנשיא ג'ו ביידן שתאריך התפוגה של "לא" הוא מוגבל ביותר. בדרך כלל בין שבוע לעשרה ימים. לפעמים פחות. כך, הסירובים לפסקי זמן הומניטריים, למסדרון הומניטרי ולהכנסת דלק לרצועה, כולם היו כלא היו.
במקביל להקמת רש"פ חדשה יש "לחדש" גם את מדיניות ישראל וארה"ב
לא להיכנס לבוץ העזתי: הצעדים שישראל צריכה לבצע ביום שאחרי | דעה
במבט מוושינגטון המשתאה, השאלה הבלתי נמנעת היא מדוע נתניהו משחק בנושאים כבדי משקל? מדוע בסירובו הוא מאפשר היווצרות לחץ להפסקת אש בטרם עת, במקום להיות זה שמוביל מהלכים שנועדו לסייע לביידן להתמודד עם לחצים מבית ומחוץ כדי לאפשר את הזמן הדרוש להשלמת המשימה הכפולה של החזרת החטופים ומיטוט שלטון חמאס וצבאו.
באותה תמיהה הגיבו בוושינגטון על סירוב נתניהו לאפשר למערכת הביטחון או למל"ל לגבש אסטרטגיית יציאה ותוכנית לבוקר שאחרי המלחמה, כך שתכנון הלחימה ישרת את המציאות שישראל מעוניינת לייצר בסיומה. זה התחיל עם מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, נמשך במפגש עם מזכיר ההגנה לויד אוסטין, והסתיים רק לאחר ביקור ביידן: כולם שמעו "לא עכשיו", עד שבא ה"נו טוב" המאוחר.
דומה שהמסקנה האמריקאית מזגזוגי נתניהו היא כפולה: ראשית, כמי שמכיר את נתניהו היטב, הנשיא ביידן למד כבר לפני שנים שראש הממשלה שלנו מגיב היטב ללחץ - ומתקפל. שנית, וזה החידוש של השנים האחרונות, הסירובים של נתניהו אינם ענייניים. הם נועדו לרצות שותפים קואליציוניים משיחיים וחסרי אחריות, אך חיוניים לשאיפתו להיחלץ – בחקיקה או בדרך אחרת – מהשלמת משפטו באישומי שוחד, מרמה והפרת אמונים. מאחר שנתניהו רב־הניסיון יודע שאין בהתנגדות הסמוטריצ'ים והבן גבירים כל היגיון ביטחוני או מדיני, ברור גם לו שלאחר הצהרות של נחישות חלולה, תבוא הנסיגה המתבקשת.
כפי שקבע נשיא ארה"ב במאמרו ב"וושינגטון פוסט" בסוף השבוע החולף, דפוס זה חייב לחול גם על פסילת מעורבות הרשות הפלסטינית בשיקום וניהול הרצועה באותו "בוקר שאחרי המלחמה".
בכל מגעיהם עם גורמים האמורים לסייע בחילוץ ישראל מעשרות שנים של ניהול חיי למעלה משני מיליוני הפלסטינים ברצועה, נתקלו בכירי הממשל בסירוב מוחלט להתגייס למשימה בטרם יתמלאו שני תנאים: הסמכות העליונה – תחילה באופן סמלי, ומאוחר יותר באופן מעשי – תהיה בידי הרש"פ, והתהליך כולו ייפתח במחויבות אמינה לתהליך מדיני, גם אם יישומו יידחה.
לעמדה זאת שותפות כל מדינות השלום, הקרובות – מצרים וירדן, כמו גם הרחוקות – איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו. שותפות לה גם קטאר (אם יוחלט לשלבה למרות תרומתה להתהוות המפלצת החמאסית) וסעודיה, וכן מדינות המערב הרלוונטיות.
מציאות אסונית עתידית
בהצהרותיו הנחרצות נגד שילוב הרש"פ, נתניהו השליך רימון רסס פוליטי המאיים לרסק את המאמץ הדיפלומטי האמריקאי גם מעבר להקשר העזתי. שכן הממשל בוושינגטון גיבש אסטרטגיית יציאה מהמשבר, שנועדה לא רק לחלץ את ישראל משקיעה בבוץ העזתי (בדומה ל־18 שנות לחימה בלבנון שמהן חילץ את ישראל ראש הממשלה דאז אהוד ברק), אלא גם להביא להשתלבותנו בגיבוש קואליציה אזורית רבת־עוצמה לריסון ההרפתקנות האיראנית האלימה באזור. בכלל זה האיומים על ישראל מצפון (חיזבאללה), מדרום (החות'ים) ואלה שבתווך (מיליציות איראניות בסוריה ועיראק).
בשני ההקשרים, השתלבות הרש"פ אמורה להעניק לגיטימציה לאותן מדינות בעת שייקחו על עצמן את ניהול הרצועה, בעוד המחויבות לתהליך מדיני אמורה לאפשר את חידוש המהלך לנרמול יחסי סעודיה־ישראל ובעקבותיו פריצות דרך אפשריות עם מדינות מוסלמיות נוספות. כך, שני המאמצים אמורים להביא להתגבשות המערך האנטי־איראני האזורי.
על פי התפיסה האמריקאית, אשר לה שותפים רבים ממתכנני הבוקר שאחרי בארץ, תום הלחימה לא יסמן את רגע פינוי עזה מכוחותינו. בטרם יתפנו בהדרגה, תעמוד ישראל לא רק על זכותה להגנה עצמית נגד כל איום, אלא גם על המחשה של יכולות ואמינות מערך הכוחות, אשר ייקח על עצמו בהדרגה את האחריות לרצועה.
בכך ייפתח שלב ביניים המוערך בשנתיים, שבמהלכו יידרשו שני מאמצים: האחד, ייצוב ושיקום הרצועה תוך מענה לאתגרי משילות, שיטור וביטחון - והכל בסיוע פעיל של גורמים מהאזור ומחוצה לו.
השני, במקביל, הכשרת הרש"פ למשימת ניהול הרצועה בעתיד, בתום תקופת הביניים, וזאת באמצעות שינוי גורף במדיניות ישראל (בכלל זה, חידוש ההידברות בכל התחומים והרמות, טיפול נחרץ בגורמי טרור יהודי, בלימת הסיפוח, שחרור המשאבים המוקפאים אצל סמוטריץ' ועוד), סיוע חיצוני (כספי ואחר) ורפורמות פנימיות משמעותיות ברש"פ (ובהן מאבק בשחיתות, שיפור משילות ושילוב מנהיגים ראויים ומוערכים). מעל לכל, תידרש מחויבות אמינה של כל הצדדים לאופק מדיני.
הבעיה עם ממשלת נתניהו השישית אינה רק בנחישות ראש הממשלה לרצות את שותפיו הקיצוניים בהקשרי הלחימה ברצועה. חרדתו שהמשיחיים שכינס בממשלתו ינטשו אותו בטרם עת, באה לביטוי גם בסירוב לתכנן מראש את הבוקר שאחרי, אשר הדיון שבו יחשוף שאם ישראל אינה מעוניינת בכיבוש ממושך (שגם ארה"ב ושותפותיה מתנגדות לו), אין מנוס מגיבוש קואליציה אזורית סביב מעורבות הרש"פ.
הכניעה לקיצונים מתבטאת גם בסובלנות חסרת אחריות להתנהלותם ברחבי יו"ש, המאיימת להצית חזית נוספת בעוד כוחותינו לוחמים ברצועה ומטפלים בהתגרויות חיזבאללה.
אם לא די בריתוק הכוחות שיידרשו להתמודדות בזירה הזאת, אחד מקורבנות התקופה עלול להיות הרשות הפלסטינית. מחד גיסא, הביקורת מבית על התנהלותה היא נרחבת ומוצדקת. רמת השחיתות, הניתוק מהעם וכישורי המשילות המחפירים הביאו את התמיכה בה לשפל היסטורי.
מאידך גיסא, בכל הקשור לביטחון ישראל וישראלים, הרש"פ בהנהגת אבו מאזן זוכה זה שנים למחמאות מצה"ל ומהשב"כ על תרומתה למאבק בחמאס ובגורמי טרור אחרים, ומקבלת מהם אשראי על הצלת חיי ישראלים רבים.
קריסתה, בין שתבוא כתוצאה מעייפות וייאוש מהנהגתה, ובין שמהתקוממות עממית נגדה או מהמשך אובדן השליטה על חלקים נרחבים בגדה, תעמיד את ישראל בפני מציאות אסונית בשלוש זירות. בגדה - אפשרות מיידית של צורך להילחם במציאות כמו־עזתית, כאשר חמושי חמאס, ג'יהאד ואחרים ינסו לנצל את הוואקום השלטוני כדי לפצות על מה שהם מאבדים ברצועה. בטווח המעט ארוך יותר, על ישראל יהיה לנהל (ולממן) את כל צורכיהם של שלושת מיליון הפלסטינים ברחבי יו"ש.
ברצועה - בהיעדר רש"פ, אשר תעניק לגיטימציה לקואליציה אזורית־בינלאומית לניהול עזה למחרת הלחימה, ישראל תמצא את עצמה מנהלת לבדה גם את חיי 2.3 מיליוני תושביה הפלסטינים.
ובמבט רחב יותר - האסטרטגיה האמריקאית של שילוב ישראל בקואליציה אזורית אנטי־איראנית רחבה, ובכלל זה נרמול יחסינו עם סעודיה, תעמוד בחורבותיה.
הנזק לארה"ב ברור. אבל מה עם הנזק לביטחון ישראל?
הכותב היה יועצו המדיני של שמעון פרס ושגריר מיוחד, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל" ועמית ב־Israel Policy Forum ובקרן לשת"פ כלכלי (ECF)
[email protected]