מדי יום כמעט אנו מדוּוחים על עוד ועוד הקרנות סגורות של "סרט הזוועות" למקבלי החלטות ולמשפיענים ברחבי העולם. השבוע, ביום הילד הבינלאומי, התקיימה ביוזמת שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן הקרנה מיוחדת באו"ם, ולפי הדיווחים נחלה "הצלחה מסחררת".
נראה כי למעט מורת הרוח הקלה שנשבה בהקרנה ההוליוודית (שהייתה אגב נטולת כוכבים), על כך שחלק מן הקטעים בסרט כבר מצויים ברשת, עיקר התגובות שהצטברו עד כה מן הצופים מעידות על כך שהסרט הכה מדובר מצליח לעשות עבודת הסברה מוצלחת ואפקטיבית.
התמונות הנגלות לצופים מאירועי 7 באוקטובר מחרידות. הן מצליחות לזעזע ולהמחיש את הזוועות המפלצתיות, את המעשים החולניים ואת עוצמת הרוע, שאף מוח אנושי סביר אינו מסוגל לתפוס. בתום שלושת השבועות שבהם מוקרן סרט הזוועות, ניתן לקבוע בוודאות כי הסרט – אשר למרבה האירוניה מבוסס בעיקר על צילומים "באדיבות" מפלצות החמאס, אשר תיעד את מעשיו כחלק מהאסטרטגיה לערעור החברה הישראלית – הוא עדיין כלי ההסברה האפקטיבי והחזק ביותר שקיים בידינו.
מדוע אם כך, גם במלחמה הנוכחית, ההסברה הישראלית עדיין כושלת? אחת הסיבות נעוצה באופן שבו בחרה ישראל להפיץ את הסרט, הגורם לפספוס פוטנציאל הסברתי אדיר וליצירת תלות מוחלטת במתווכים ובמקבלי החלטות. נשגבת מבינתי האסטרטגיה שמאחורי ההחלטה התמוהה להגביל את תפוצת הסרט להקרנות מבוקרות בלבד. להקרנה ששודרה בפרלמנט הבריטי הגיעו רק 60 מתוך 560 חברי פרלמנט. כמו כן, בשבוע שעבר התבשרנו כי ראש הפרלמנט בבלגיה מסרבת להקרין את הסרט.
מדינת ישראל פועלת, כעת ובכלל, בחזית ההסברה בתנאים לא פשוטים. ראשית, היא נמצאת בנחיתות מובנית, שמקשה עליה מאוד להצליח במלאכת ההסברה. כ־15 מיליון יהודים אל מול מיליארד וחצי מוסלמים. דוד מול גוליית.
בנוסף, במשך שנים הזניחה ישראל את הזירה ההסברתית, בעוד אויבינו השקיעו מיליארדים ופעלו בתחכום על מנת להשפיע על דעת הקהל העולמית. ל־7 באוקטובר הגיעה ישראל ללא ראש מערך הסברה לאומי, עם משרד חוץ חבוט ומקוצץ, ועם משרד הסברה פיקטיבי.
ישראל נתפסה עם המכנסיים למטה, לא רק בזירה הצבאית אלא גם בזירה ההסברתית. אז איך לעזאזל ייתכן, שלמרות כל זאת, אנו מרשים לעצמנו לנקוט אסטרטגיית הסברה פריווילגית, במקום להשתמש לאלתר בכלי הנשק החזק והאפקטיבי שעומד לרשותנו, ולהפיצו בתפוצת נאט"ו לעולם כולו?
בעוד תמנון ההסברה האסלאמיסטי שולח מדי יום עוד ועוד זרועות לעבר תודעת דעת הקהל העולמית, מפיץ שקרים ותרעלה, ההסברה הישראלית הרשמית הולכת על קליפות ביצים, חוששת, מהססת ומתנהלת באטיות.
מפלצת התעמולה האכזרית, שאינה בוחלת בדבר, פועלת במלוא הקיטור העוצמה והציניות, מכחישה את אונס נשינו, מאות הרוגינו ושריפת ילדינו - ואילו ישראל הרשמית פועלת בידיים קשורות באזיקים שכרכה לעצמה.
מפקירים את הזירה
אחת מנקודות האור, שמצליחה לבלוט בתקופה חשוכה זו על רקע חדלות האישים של הממשלה ומוסדותיה, היא דובר צה"ל. אי של יציבות, שפיות ומקצוענות. אולם עם כל הכבוד לתא"ל דניאל הגרי - ויש הרבה כבוד והערכה לאיש – תמונות של סכין, חבל, חבילת טיטולים ושני חטופים פצועים בשיפא, שלטענת הפלסטינים בסך הכל מעידות על כך ש"קיבלו טיפול רפואי" – אינן יכולות להתחרות במראות המצמררים מסרט הזוועות. גם לא תמונות חיילי גולני בפרלמנט החמאס. אלו חשובות לנו, לזירה הפנים־ישראלית, להגברת המורל, אולם ברחבי העולם הן יוצרות אפקט שלילי.
דובר צה"ל עושה עבודה מצוינת בזירה הישראלית, אבל עצם לבישת המדים הופכת אותו לחשוד ופוגעת מראש באמינותו בתקשורת הבינלאומית.
אז מדוע, נשאלת שוב השאלה, ישראל איננה מפיצה את סרט הזוועות בכל הכוח ובכל האמצעים העומדים לרשותה?
דווח כי אחת הסיבות לכך נעוצה בהתנגדות חלק מבני משפחות החטופים והנרצחים. ברור מאליו כי ישנה חובה מוסרית לקבל את אישורן. אולם לפי פרסומים ישנן לא מעט משפחות שחפצות שהעולם יראה מה עוללו ליקיריהן ויזדעק. בנוסף, למרבה הזוועה, בחלקים רבים של הסרט לא ניתן כלל לזהות את שאריות האדם שצולמו. כל מה שנדרש זה לערוך מחדש את הסרט.
נימוק נוסף של המתנגדים, בשיח הציבורי הער המתקיים בנושא, הוא שמי שבעדנו בעדנו, ומי שנגדנו נגדנו, וממילא כל מה שנראה לו לא ישנה את דעתו - כך שעדיף להתמקד בקובעי המדיניות.
הטיעון הזה אינו מחזיק מים. אכן מי שבעדנו בעדנו ומי שנגדנו נגדנו, אולם בתווך הזה ישנם מאות מיליוני בני אדם, במיוחד צעירים, שאינם מכירים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ומגבשים את עמדתם בימים אלו על בסיס התמונות היוצאות מעזה והשקרים המופצים.
עליהם סרט שכזה בהחלט עשוי להשפיע, בעוד בישראל ממשיכים בחוסר אחריות משווע ומפקירים כמעט לחלוטין את הזירה.
הכותבת היא מרצה לתקשורת ויועצת אסטרטגית
[email protected]
