במכתב לנשיא ביידן, עליו חתמו מרבית חברי הסיעה הדמוקרטית בסנאט, ביקשו עשרות סנאטורים מהנשיא פרטים על האסטרטגיה הישראלית למוטט את חמאס. בזמן שהמנהיגות הישראלית, המדינית והצבאית, חוזרת על הצהרותיה על מיטוט חמאס, על הבטחה שלא תעוף רקטה אחת לכיוון ישראל ועוד שלל אמירות החלטיות, האסטרטגיה ביחס ליום שאחרי פחות ברורה. היעדר הבהירות, שמצטרף למספר ההרוגים ההולך וגדל בצד הפלסטיני, עלול לקצר את אורכו של פתיל הסבלנות של המפלגה הדמוקרטית, ממשל ביידן ומדינות אירופה.
אל מול המתווה האסוני שמובל על ידי גורמים משיחיים בקואליציה ובממשלה, בדמות פנטזיות החזרת גוש קטיף, אין מתווה ברור וישים ליום שאחרי. ראש הממשלה נתניהו מבטיח שהרשות הפלסטינית לא תחזור לרצועה - אבל מי כן? ועוד לפני היום שאחרי - מה האסטרטגיה? איך הרמטכ"ל הרצי הלוי יבטיח ש"לא תהיה רקטה אחת שתעוף לישראל"? כשרק הפתרון הקיצוני, הסהרורי והמסוכן נשמע, הוא זה שמקבלי ההחלטות בחו"ל שומעים ובצדק מפחדים מפניו.
אנחנו יכולים להתחפר בעמדת הקורבן ולהתלונן על מי שמעז להשמיע ביקורת, או לבחור בדרך הקשה אך היעילה יותר, של הקשבה לביקורת של אוהבינו. "נאמנים פצעי אוהב", נכתב בספר משלי, והרוב המוחלט של חברי המפלגה הדמוקרטית הם אוהבי ישראל. יהודים ולא יהודים, שחשים קשר עמוק לישראל, אך מבקשים ממנה דין וחשבון. לא רק כי הם זכאים לו כמי שמקדמים תמיכה צבאית חסרת תקדים, אלא כי זה מה שעושים חברים.
אם אנחנו רוצים לנצח במלחמה, עלינו להבין שחובתנו כמדינה היא לנהל שיח עם ידידינו מעבר לים. לא לפטור כל ביקורת כאנטישמית או אנטי־ישראלית (יש מהן מספיק), אלא להבחין בין שונאינו לאוהבינו ולתת למי שרוצים בטובתנו את הכלים להמשיך ולהיאבק על זכותנו לחיות בביטחון במדינתו של העם היהודי.
הסנאטורים הדמוקרטים הם המשענת החזקה ביותר של ישראל בארצות הברית. הם שעומדים מול הצעירות והצעירים בקמפוסים שטועים לחשוב ששנאת ישראל היא "פרוגרסיביות", ומוכיחים אותם. העובדה שסנאטור כמו ברני סנדרס מביע תמיכה במיטוט חמאס היא אבן יסוד בחומת המגן התודעתית של ישראל בחו"ל. אסור להתעלם מהבקשות שבאות לצד התמיכה, כי הוא וחבריו הם הסכר שעוצר את השיטפון. ממשלת ישראל חייבת לתת לאמריקאים ולעצמנו מענה, גם אם חלקי, לשאלה "מה האסטרטגיה?". זה דרוש כדי לחזק את התקווה כאן, זה נחוץ כדי לשמר את התמיכה מעבר לים.
התרעות פיקוד העורף