תחילת תהליך שחרור החטופים והאופטימיות הלאומית שעוטפת אותנו הם כמו גבעולים ירוקים ראשונים שבוקעים מבין הגחלים המעשנות של השבת השחורה. הציונות שאותה הכרנו כבר לא תהיה עוד. זה הזמן לציונות 2.0. הכישלון הנקודתי במשימה הגדולה ביותר של ציונות 1.0 - מניעת שואה יהודית נוספת - הביא איתו את ההכרה שזה הזמן לחשב מסלול מחדש. בישראל כבר לא קיימת חברת מופת. הריבונות הישראלית יכולה להיות מופרת גם בחלקים נרחבים ממדינת ישראל. וגם, התלות הגוברת בידידותינו מעבר לים מצביעה על כך שגורלנו כבר אינו נתון לגמרי בידינו.
לחץ קטארי והתערבותו של ביידן: כך נפתר המשבר בעסקת שחרור החטופים
עדי שבה בלי בעלה, אמה של נועם נשארה בשבי: קרובי החטופים שנותרו מאחור
בשש אחרי המלחמה ישתחררו בישראל כוחות אדירים, שאותם ניתן להרגיש כבר עכשיו בחברה האזרחית המפעמת, בהתנדבות למילואים, ובסולידריות החברתית מעוררת ההשראה של הסבתות מאופקים שמנפנפות בדגלים ומריעות לסבתות מניר עוז בכניסה לבסיס חצרים. בשש אחרי, המדינה תתפקע מהעוצמה ,המקוריות, היזמות, הרגישות, החוצפה, והחוכמה הישראליות. אבל דווקא אז, נצטרך להיות חכמים ולבנות את ציונות 2.0 נכון מן היסוד. להפיק לקחים מהטעויות שעשינו, והפעם לעשות דברים אחרת. אז במה טעינו, ומה בזבזנו?
טעינו בביזבוז של החומר האנושי הנדיר שממנו קורצה החברה הישראלית. דוגמא לכך היא הסבתות הקיבוצניקיות מניר עוז שהן ללא ספק צורת החיים העמידה ביותר בעולם. אבל ישראל של 2023 הייתה צריכה לדעת את זה. זה לא משהו שהיינו צריכים לבדוק. וכמובן העוצמה הנשית, חצי מהחברה הישראלית, שהבזבוז שלה בא לידי ביטוי בין השאר בהתעלמות מהתצפיתניות ובהיעדר השפעה נשית בהנהגה הפוליטית. בזבזנות כזו אסור שתתרחש שוב לעולם.
טעינו בבזבזנות רעיונית כשאפשרנו לארגונים כמו פורום קהלת לערוך בנו ניסויים. הרעיון שניתן לערוך ניסויים בזירה הציבורית עובד מעולה באמריקה, בה יש 50 מדינות עם מרחב טעות גדול. טעית במדינה אחת, יש עוד 49 בהן אפשר לתקן. בישראל אין מקום לניסויים כי אין מרחב לטעויות. יש לנו רק מדינה אחת. כל מי שעוסק בישראל בפעילות ציבורית צריך לעשות זאת בחרדת קודש ומתוך חיבור עמוק לקיום הישראלי. מי שעושה שימוש באנאלוגיות מצוצות מהאצבע על פרל הרבור או אסון התאומים חי בשיטה הנשיאותית האמריקאית, שרחוקה כרחוק מזרח ממערב משיטת הממשל הנהוגה בישראל. זו גישה מופרכת מיסודה שאסור שתמשיך להשפיע על המציאות הפוליטית בישראל.
טעינו ביהירות בזבזנית, ובעיקר בנטייה הישראלית לקחת קרדיט על מעשה שטרם קרה. חכמינו אמרו: "אל יתהלל חוגר כמפתח". בסקטורים רבים ומצליחים בישראל פועלים כך. בעולם הנדל״ן הישראלי—אחד המפעלים הציוניים הגדולים של השנים האחרונות—יודעים שאת הכסף סופרים במדרגות, ובחיל האוויר הישראלי יודעים שגיחה מוצלחת נגמרת בתחקיר ולא דקה קודם. סטנדרט זה הלך לאיבוד בהתנהלותה של ההנהגה הישראלית. רק לאחרונה היינו עדים להכרזות חסרות אחריות על סגירת עיתונים, ולהבדיל על עסקת שבויים, בשני המקרים הרבה לפני שהן היו מבושלות.
טעינו בבזבוז של המוניטין הבינ״ל שלנו, שגם מוביל אותנו שוב ושוב לתחושה המוטעית שאין לנו צורך באף אחד, ואנחנו יכולים לבד. ההתרחשויות האחרונות סביב שחרור החטופים הראו את ההיפך - כמה חשובה התמיכה הבינ"ל להצלחת המדיניות הישראלית. מדובר במסעות של מזכיר המדינה בלינקן והצוות שלו במחלקת המדינה האמריקאית, במעורבות הישירה של ראש ה CIA, ולבסוף בסדרת שיחות של נשיא ארה״ב ביידן עם מנהיגים באזור, כולל מנהיגי קטאר ומצרים.
השנים האחרונות הצטיינו בבזבזנות במישור הבינלאומי, כאשר הרשינו לעצמנו לצאת להרפתקאות מפוקפקות עם גורמים כמו ולדימיר פוטין הרוסי או ויקטור אורבן ההונגרי, שפרצופם האמיתי היה ידוע מזמן, אבל מאז ה 7 באוקטובר הוא מתגלה בשיא כיעורו. ידידותינו בקרב הדמוקרטיות הליברליות המערביות התגלו כידידות אמת, וזו חברות שאסור לנו לבזבז.
על ציונות 2.0 להימנע מטעויות אלה. אנחנו זקוקים לציונות שתדע להיגמל מהנטייה המסוכנת לבזבזנות. זו תהיה ציונות שתאפשר בנייה של חברת מופת. ציונות שתהיה בחוד החנית הבינ״ל כיוון שתדע לכלכל את צעדיה בחוכמה. ציונות שניזונה מעולם הערכים היהודי כמו פדיון שבויים כמו גם מעולם הערכים הדמוקרטי-אוניברסאלי שמשותף לנו ולחברותינו מעבר לים.
ציונות שלא רק יודעת את ערכה האנושי, הרעיוני, וההיסטורי-עולמי. אלא יודעת גם לשמור על הערך הזה, להשביח אותו, ולהביא אותו לפסגות חדשות. זו תהיה ציונות 2.0. למודת הסבל שאחרי השבת השחורה, מכירה בזוועות ויודעת לכבד את הקורבנות. אבל גם מחוברת למעיין של עוצמות חדשות, ושקולה מספיק לכלכל את צעדיה ולנתב את אותן עוצמות לדרך חדשה, ומוצלחת מקודמתה.
אודי זומר הוא עמית מחקר במכללת ג'ון ג'יי של האוניברסיטה של העיר ניו יורק ופרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ת"א