ההסברה שלנו לא טובה. האמת היא שגם אין לה סיכוי להיות טובה. כי לא משנה כמה משאבים נשקיע או כמה משרדים נמציא כדי לקדמה – במציאות של היום, שבה הכמות גוברת על האיכות, אין לנו שום סיכוי מול מיליארדי המוסלמים עם מקלדת לצד לא מעט אנטישמים בכסות פרוגרסיבית שמפזרים תעמולה אנטי ישראלית בתקשורת הזרה ובאוניברסיטאות. השרה לשעבר דיסטל הבינה זאת בשבוע הראשון של המלחמה כאשר התפטרה ממשרדה, שהיה מיותר מלכתחילה ואלמלא פוליטית זהויות והצורך בייצוג נשי סביב שולחן הממשלה - כנראה שלא היה קיים בכלל.
זו העת לחשיבה מחוץ לקופסא. צריך להפסיק להזדעזע מההמונים שמפגינים במדינות אירופה וארה"ב וקוראים לשחרור פלסטין, להפסיק להזדעזע מכך שמוסלמים רבים בעולם תומכים בחטיפה של ישראלים ואונס של נשים ורואים בישראל כשטן הקטן. עלינו להכיל את הקושי ולהבין שכל הפגנה כזאת מגלה לעולם המערבי את המציאות היהודית בארץ ישראל והיא בהכרח תעבוד לטובתנו במרוצת הזמן – הרי בין הנהר לים קיים כמעט בכל מדינה מערבית.
השינוי התפיסתי הזה כנראה לא יהיה מאהבת מרדכי ולא משנאת המן, אלא מתוך יצר ההישרדות הבסיסי ביותר, בייחוד לאור הניסיון להצדיק ולהלבין את המעשים הברברים של חמאס ותומכיהם. ההמון שחסר דעה אמתית בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטינאי מתעורר ושואל את עצמו את השאלה הבסיסית ביותר - האם אני הבא בתור?
ניתוח תוצאות הבחירות בהולנד, למשל, מלמד שבחודש וחצי שחלף מאז הטבח הנוראי של השביעי באוקטובר ועד ליום הבחירות התחזקה מפלגתו של איש הימין חירט וילדרס ב12%. וילדרס זכה בבחירות מאותה סיבה שבעבר היה מוקצה - בשל התנגדותו להגירה ולהתחזקות האסלאם בארצו, ובאמתחתו לא מעט התבטאויות נגד המוסלמים שהיו מביאות לפסילתו ע"י בג"צ לו היה מתמודד בארץ. האם זה מקרי שהוא התחזק כך אחרי אירועי השביעי באוקטובר והפגנות התמיכה בהם ברחבי אירופה? כנראה שלא.
גם אירלנד, שלא ידועה באהבתה לישראל, וממשלותיה זזות על קו התפר בין סתם ביקורת לישראל לאנטישמיות של ממש, התעוררה למהומות בקרב אזרחיה לאחר שמהגר מאלג'יר דקר חמישה חפים מפשע. תושבי דבלין יצאו בזעם לרחובות כנגד ההגירה הבלתי פוסקת לארצם - כנראה גם לא אירוע שקרה בוואקום, ונבע מאי נוחות של האירים להתחזקות האסלאם בארצם ומופעי ההערצה לזוועת החמאס ותומכיו על אדמת אירופה.
חולשתה של ההסברה ניכרת גם כאשר רואים את הפער בין נושאי תפקיד רשמיים לבין שגרירים בלתי תלויים מרצון – ראו למשל את בן שפירו היהודי, בעל ערוץ הפודקאסט המצליח "דיילי וויר", שעוד טרם המלחמה הקדיש לא מעט זמן ותוכניות כדי לחנך את האמריקאים לעובדות באשר לסכסוך הישראלי פלסטינאי ועובד עכשיו ביתר שאת להנגשת העובדות בנושא לקהל צופיו. כזה הוא גם דאגלס מארי הבריטי – הומו מוצהר שכתב את הספר רב המכר "המוות המסתורי של אירופה", בו הוא בתמצות מאמין שמה שקורה כאן בישראל עתיד להתרחש גם על אדמת אירופה. שום סרט שגל גדות תקרין לחבריה הפרוגרסיביים בהוליווד, לא יכול להשתוות לראיון אחד של מארי - בו הוא מסביר שהמאבק אינו טריטוריאלי אלא מלחמת דת, והוא מאבק של המערב לא פחות משלנו.
נכון, השקר יכול לעשות את דרכו סביב חצי עולם בעוד האמת עדיין לא סיימה לשרוך את שרוכיה. עד עכשיו ניסנו לעבוד רק עם האמת, וזה בהחלט מקום בו הסטרטאפ ניישן כשל בו. כעת הזמן ללמוד להשתמש בשקרים של האויב לטובתנו.