"ילדה תמימה שהלכה לאיבוד וכעת נמצאה והוחזרה", צייץ ראש ממשלת אירלנד, לאו ורדקר, בעקבות השחרור המרגש של אמילי הנד. מדינה שלמה נרעשה מהציוץ הסתמי, שלא לומר סתום. אמילי, שיום הולדתה ה-9 היה בשבי חמאס, היא ביתו של תום הנד, אזרח אירלנד, שהפך בשנות ה-1990 לישראלי, חבר קיבוץ בארי. לשניהם אזרחות אירית בנוסף לישראלית.
מרתיח: ראש ממשלת אירלנד תיאר את אמילי הנד כ"ילדה שהלכה לאיבוד"
"לא, אתם לא מבינים", אמרו המשוררים, "הציוץ הוא משיר גוספל ידוע". "לא," אמרו אנשי הדת והרוח, "מה לאירלנד ולגוספל? זה פסוק מהברית החדשה". "לא," אמרו הדיפלומטים וחוקרות היחסים הבינלאומיים, "זו פשוט אירלנד". יממה לאחר הציוץ המביש פרסם ורדקר את נוסח הודעתו המלא. "ילדה קטנה שנחטפה מביתה והוחזקה בשבי כמעט שבעה שבועות" כתב, ואף הוסיף "מחשבתנו ותפילותינו עם כל השבויים בעזה". המילה "עזה" היתה הרמז היחידי לכך שנשבתה בידי חמאס, שביצע פשעי מלחמה אכזריים בישראל. המילה "חמאס" לא הוזכרה בהודעתו. גם לא "טרור" או "טרוריסטים".
בציבור האירי רבים מביטים על טרוריסטים כעל לוחמי חופש. ההסבר טמון בהיסטוריה שלהם. במשך מאות שנים האירים היו תחת כיבוש בריטי. הם זכו בעצמאות ב-1921 לאחר מלחמת גרילה, בה עמדו קטנים ומעטים מול צבא בריטי גדול ומחומש. רפובליקת אירלנד קמה על חלקו הדרומי של האי האירי, כשבצפון הבריטים המשיכו לשלוט. עד היום צפון אירלנד היא חלק מבריטניה הגדולה. ישראל נתפסת כהמשך של הקולוניאליזם הבריטי, וכיבוש השטחים במלחמת ששת הימים הפך את ישראל מדוד לגולית הכובש.
משנות ה-1960 גם בצפון אירלנד פרצו מהומות. ה-IRA, המחתרת האירית הקתולית, תקפה את הצבא הבריטי ואת ה"מתנחלים" הבריטים הפרוטסטנטים, שהתיישבו בה מהמאה ה-17. מטרתם היתה להיפרד מבריטניה ולהצטרף לאירלנד. הסכם יום שישי הטוב שנחתם ב-1998 הצליח להביא לרגיעה, וצפון אירלנד קיבלה אוטונומיה מסוימת בתוך המסגרת הבריטית. מי שבעיני הבריטים נחשבים לטרוריסטים מוצגים באירלנד כלוחמי חופש. זהו גם היחס לפלסטינים. מי שיבקר בבלפאסט, בירת צפון אירלנד, יראה דגלי פלסטין בצד הקתולי בעיר, בעוד הפרוטסטנטים בה פרו-ישראלים.
למורשת הגרילה האירית מתווסף אלמנט של פציפיזם. אירלנד היא מדינה ניטרלית. היא לא נלחמה במלחמת העולם השניה ושומרת על הניטרליות שלה מאז, ולכן אינה חברה בנאט"ו. צבא אירלנד מונה כעשרת אלפים איש בלבד.
זה יכול היה להיות יותר גרוע. מבין האפשרויות הפוליטיות באירלנד, הממשלה הנוכחית, שמורכבת ממפלגות מרכז (פיאנה פול), וימין-מרכז (פיאנה גייל) והירוקים, עדיפה לישראל. לו מפלגת השמאל, שין פיין, שיצאה מארגון לוחמי החופש/הטרור ה-IRA, היתה בשלטון, היינו מקבלים את הממשלה הכי פרו-פלסטינית (ואולי אף פרו-חמאס) שיכולה להיות. השין פיין, למשל, קוראים להחרים את ישראל.
למזלה של ישראל, אירלנד חברה באיחוד האירופי. יחסי הסחר של 27 המדינות החברות בו מוסדרים על ידיו, ואינם בסמכות הממשלות הלאומיות. לכן הקריאות לחרם על סחורות מישראל חסרות תוחלת. תהיה זו הפרה של חוק האיחוד האירופי שחל על אירלנד, והיא תהיה צפויה לעמוד למשפט בבית הדין האירופי לצדק ואף לקנסות. האיחוד האירופי, יש לציין, מאז ה-7 באוקטובר, עומד על זכותה של ישראל להגן על עצמה, אך מדגיש כי עליה לעשות זאת לפי המשפט הבינלאומי והמשפט ההומניטרי הבינלאומי.
הציוץ של ורדקר עורר גל תרעומת מוצדק בישראל. אך כדאי לעצור לרגע להרהר כיצד ישראל נתפסת באוקראינה ובעולם כשראשי ממשלתנו הוציאו הודעות שאינן מגנות את רוסיה, ואף אינן מזכירות אותה בשמה, אחרי שהתקיפה את אוקראינה ב-24 בפברואר 2022.
בואו נביט עוד קצת למראה הישראלית. סקר של מכון מיתווים שנערך ביולי 2022 וביולי 2023 שאל "מה צריכה להיות מדיניות ישראל ביחס למלחמה באוקראינה?" הסקר מצא כי רק 28% ו-33% בהתאמה מהנשאלים רצו לתמוך באופן מלא באוקראינה. 53% ו-44% בהתאמה רצו "ללכת בין הטיפות", כלומר שישראל תשמור על עמדה עמומה ולא תקח צד. כאשר אותה שאלה נשאלה בנובמבר, בעיצומה של המלחמה בעזה, התוצאה הראתה היפוך: רק 25% רצו להמשיך ללכת בין הטיפות, ואילו 50% רצו לתמוך באוקראינה.
גדלנו על "או"ם שמום" ועל כך שעם ישראל הוא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אולם אם לא נתחשב במדינות אחרות במצוקה, איך נצפה שהן יתחשבו בנו? לדיפלומטיה וליחסי החוץ של ישראל יש ערך רב ביצירת קואליציות לטובתה או במאבק בצמצום הקואליציות שנגדה. לכן חשוב ששגרירת ישראל באירלנד, דנה ארליך, ממשיכה להאבק להסביר את עמדת ישראל.
בהודעת שר החוץ האירי לאחר שחרור אמילי הנד, המילה "חמאס" אוזכרה בפסקה האחרונה "אני מודע לכך שכיום עדיין חטופים רבים נשארו בידי חמאס. אני חוזר על קריאתי לשחרור כל החטופים באופן מיידי וללא תנאי". זה לא מספיק, אבל זה עדיף מכלום.
ד"ר מאיה שיאון צדקיהו היא מרצה בתכנית ללימודי האיחוד האירופי באוניברסיטת תל אביב ומנהלת תכנית יחסי ישראל – אירופה במכון מיתווים
