מלחמת "חרבות ברזל" מתנהלת למעלה מחודש וחצי. אפשר לומר שהקונספציה הביטחונית השתנתה: לא עוד חמאס. אבל השיח מלמד כי התוצאה הפוליטית זהה, והיא: ביבי תתפטר. וזה מזמין צרות לישראל.
אני נזכר בקריאות "רק לא ביבי", או "ביבי לך" שמלוות את ישראל משנת 2019, עת הוגשו כתבי האישום נגד נתניהו. מחנה השמאל אימץ את הטיעון שלפיו אדם המואשם בשוחד ובמרמה והפרת אמונים אינו יכול לכהן כראש ממשלה. היה זה בית המשפט העליון בהרכב של 11 שופטים שקבע כי נתניהו יכול להרכיב ממשלה. האסטרטגיה "רק לא ביבי" המשיכה ביתר שאת. הימין הזדעק: צביעות פרק 1.
מספר מערכות בחירות התרחשו מאז 2019 ובהן לא התקבלה הכרעה. עד שבאופן להטוטני, ונגד האידיאולוגיה של מפלגתו, בחר נפתלי בנט לשלב ידיים עם יאיר לפיד ומנסור עבאס להקמת ממשלת אחדות. התחושה של מצביעי בנט הייתה אחת: בגידה. אבל משימת "ביבי לך" הושלמה. שלטונה הקצר של ממשלת בנט־לפיד לוותה בפרקטיקות מדיניות שנטען נגדן שאינן שקופות ואינן דמוקרטיות. בעיקר זכורות הביקורות כנגד מיקי לוי, שכיו"ר הכנסת אפשר ייצוג לא שוויוני בוועדות הכנסת, והגזים ביחס לא הוגן לאופוזיציה במליאה.
והיו גם החלטות היועמ"שית גלי בהרב מיארה, שאישרה ללפיד ולגנץ לצאת למבצע "עלות השחר" ללא כינוס הקבינט המדיני־ביטחוני, חוות הדעת למינוי מני מזוז ליו"ר הוועדה למינוי בכירים למרות שמדובר בממשלה יוצאת, וגולת הכותרת - חוות הדעת בנוגע לקידום הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון שלפיה אין חובה להביא את ההסכם לאישור הכנסת. ושוב הקולות בימין צעקו: צביעות פרק 2. ממשלת בנט־לפיד קרסה. הבחירות נערכו בצל אסטרטגיית "רק לא ביבי" שהוציאה מצביעי ליכוד מהבתים, וממשלת ימין על מלא הוקמה.
הרפורמה המשפטית הייתה הטריגר לפריצה מחדש של הפגנות "ביבי תתפטר" ובתגובה קידמה ממשלת נתניהו מדיניות קיצונית בקצב מטורף והרחוב געש. דיון ענייני בחלופות מדיניות לא התאפשר. מלחמת "חרבות ברזל" עצרה את השגעת וליכדה את השורות למיטוט האויב החמאסי.
היה נדמה כי המחנות הפוליטיים מצאו שפה משותפת וכניסתו של גנץ לממשלת החירום אותתה על כך, אולם הסירוב של לפיד להיכנס לממשלה אלא אם יצאו ממנה בן גביר וסמוטריץ' החיה את המחנאות. הקריאות לאחריותו של נתניהו הפכו אובססיביות מבלי להדגיש את אחריות יתר הפוליטיקאים - גם מהאופוזיציה - לגיבוש הקונספציה, והקריאה לפיטוריו לא איחרה לבוא. נתניהו, שמיאן להצהיר על אחריותו הכוללת כראש ממשלה והציוץ הלילי המכוון לכשל הצבאי בעיצומה של המלחמה, ליבו את האש וניתן לומר ש"רק לא ביבי" או "ביבי לך" חזרו ובגדול.
הקושי הוא שהאסטרטגיה "רק לא ביבי" מאיינת כל גישה עניינית, מרדדת את השיח שהופך את הכל לפוליטי; שאז לא קיימת אפשרות לדיון ענייני בחלופות מדיניות. פניה של ישראל להכרעות גורליות - בהכרח ביטחוניות ומדיניות אבל גם חברתיות. המשך אסטרטגיית "רק לא ביבי" תקדם החלטות לא מיטביות ותפגע בהכרח בעתידה של ישראל.
הכותב הוא עורך דין, מומחה לממשל ומשפט ציבורי באקדמית תל אביב־יפו, מכהן כיו"ר מועצת החילוט במשרד המשפטים וכחבר המל"ג. מחבר הספר "אחריות ציבורית וצריכה פוליטית - ארבע רפורמות לישראל"