מאז 2009 איבדה הפוליטיקה הישראלית את מצפנה האידיאולוגי והפכה להיות ממוקדת נתניהו. פוליטיקה ביביצנטרית. הפוליטיקה של כמעט כל המפלגות הפכה להיות רק־ביבי או רק־לא־ביבי. כל החיבורים הפוליטיים היו רק על בסיס העמדה כלפי בנימין נתניהו, וכל מערכות הבחירות התנהלו רק על הנושא הזה.
חמאס פרסם תיעוד של אב משפחת ביבס, דיווח: כך כשלה החזרתו מהשבי
סוף סוף עם אמא: מייה שם התאחדה עם משפחתה בישראל | צפו בתיעוד המרגש
המפלגות שהעדיפו את חזון מדינת היהודים על פני חזון ארץ ישראל השלמה הפכו כולן לביביצנטריות, ואין כמו האנדרוגינוס הפוליטי הידוע בתור "המחנה הממלכתי" להמחיש זאת. מצד אחד אפשר למצוא בה את גדי איזנקוט, שאומר שצריך להיפרד מהפלסטינים ולחזק את הרשות הפלסטינית - ומצד שני חברים בה אנשי ארץ ישראל השלמה, גדעון סער וזאב אלקין, שהשתייכו לפלג הקיצוני של הליכוד. הדובדבן במישמש האידיאולוגי הזה הוא מתן כהנא - מהפלג הנִצי של מפלגת ימינה.
הפוליטיקה הביביצנטרית הגיעה לשיאה כאשר הקימו את ממשלת "השינוי" בראשות נפתלי בנט, אותו בנט שמפלגות העבודה ומרצ כינו "פאשיסט" רק עשר דקות לפני כן. אותו בנט שכיהן כמנכ"ל מועצת יש"ע, ושזמן קצר לפני הקמת ממשלת השינוי הציע לספח את רוב שטחי יהודה ושומרון ואת כל תושביהם הפלסטינים.
מס' שתיים בימינה, איילת שקד, הבטיחה להיות חזקה נגד בג"ץ, בבת עינו של המחנה "הליברלי". ומי כיהן כשר האוצר של השינוי? אביגדור ליברמן, שכונה "פאשיסט" ו"טרנספריסט" על ידי השמאל, ושזהבה גלאון אמרה עליו שהוא "אחד הפוליטיקאים הכי מושחתים בישראל", וקראה ליועץ המשפטי לפתוח בחקירה נגדו.
הערב־רב הפוליטי הזה הצליח להתאגד על בסיס העיקרון "האידיאולוגי" הנשגב – רק־לא־ביבי. ולשם כך, את כל עקרונותיהן האידיאולוגיים זנחו מפלגות "השינוי" (מלבד המפלגות שמעולם לא היו להן עקרונות כאלו).
הבוידעם של ליברמן
ב־7 באוקטובר קרסה קונספציית ה"דו־קיום" עם חמאס – ואגב, כל מפלגות רל"ב תמכו בה. אבל גם קונספציית רק־ביבי-רק־לא־ביבי, שליוותה אותנו יותר מעשור, התרסקה אל קרקע המציאות הפוליטית החדשה. במערכת הפוליטית ברור לכולם (מלבד אולי לביבי) כי נתניהו לא ישרוד את המחדל הנורא של טבח שמחת תורה. נתניהו נושא באחריות כפולה למחדל – אחריות מיניסטריאלית כראש הממשלה המכהן, ואחריות לקונספציה שראתה בחמאס נכס וברש"פ נטל, שהוביל במשך כל תקופת שלטונו.
דוד בן־גוריון טען כי לציונות יש שתי אופציות: או מדינה עם רוב ערבי בארץ ישראל השלמה או מדינה עם רוב יהודי בחלק מארץ ישראל. כידוע, בן־גוריון בחר במדינת יהודים דמוקרטית על פני חלום ארץ ישראל השלמה, וראייתו הפכה את החזון הציוני למציאות. עכשיו, אחרי קריסת הקונספציה הביביצנטרית, העימות הפוליטי בישראל צריך להתבסס על המתח בין מדינת היהודים הדמוקרטית לבין ארץ ישראל השלמה – הפוליטיקה הישנה והנכונה שהתקיימה עד 2009 ושיש לשוב אליה.
יש במערכת הפוליטית מי שכבר הבינו זאת, אבל רק בקרב מחנה ארץ ישראל השלמה. גדעון סער, למשל, עבר משנאה פתולוגית לנתניהו שבעטיה ויתר על הרפורמה המשפטית המצוינת שהציע ב"תוכנית סער לתיקון מערכת המשפט" כדי להקים ממשלה עם מרצ ורע"ם - לטובת חידוש הידידות המופלאה עם ראש הממשלה. סער חזר להיות יועצו המועדף של ביבי. גם ליברמן, שהתמרכז בשנים האחרונות והדגיש את המאבק בחרדים על פני המאבק בפלסטינים, הוציא מהבוידעם את כל העמדות המדיניות והביטחוניות הקיצוניות שהחזיק בהן לפני שהצטרף למחנה רל"ב.
מחנה ארץ ישראל השלמה חזר לקדם את עמדותיו האמיתיות: לחזור לשלוט ברצועת עזה; למוטט את הרשות הפלסטינית; לספח את יהודה ושומרון; לשלוט ב־5 מיליון פלסטינים ולהקים מדינת אפרטהייד דו־לאומית מהים עד הנהר. לא בכדי נתניהו והימין מנהלים קמפיין שקובע כי הרשות הפלסטינית וחמאס הם היינו הך (וראוי להזכיר שרק לפני שלושה חודשים נתניהו הציע לחזק את הרשות).
תוך כדי המלחמה הליכוד חוזרת בהדרגה לאידיאולוגיה הישנה והרעה שלה, אבל הצד הפוליטי השני עדיין מציג ריק אידיאולוגי לתפארת. בממשלה ובקבינט, הסוגיה הפלסטינית מתנהלת על בסיס ציר המדינה הדו־לאומית של נתניהו־סמוטריץ', וקולם של בני גנץ ואיזנקוט לא נשמע. אפילו ראש האופוזיציה יאיר לפיד לא מציג שום אלטרנטיבה מדינית ברורה למדיניות הממשלה.
לדבר בן־גוריונית
הפוליטיקה הביביצנטרית הגיעה לסוף דרכה ההיסטורית, והפוליטיקה הישנה והנכונה חוזרת למרכז הבמה, גם אם המחנה של ישראל היהודית והדמוקרטית עדיין לא קולט זאת. זו השאלה הקיומית. כל מי שמשלה עצמו שניתן יהיה לשלוט ב־5 מיליון פלסטינים ללא זכויות, חי בסרט. מיד אחרי לכתו של אבו מאזן, קרוב לוודאי שתקום הנהגה פלסטינית חדשה שתציב בפני ישראל את התביעה של "כל אחד, קול אחד" – דרישה שתזכה לתמיכה נרחבת בעולם.
ולכן, במערכת הבחירות הבאה, שלהערכתי תהיה במהלך 2024, חייבים לחזור להניף את הדגלים הישנים: הליכוד וגרורותיה ידברו על סיפוח בפועל של רצועת עזה ויהודה ושומרון על חמשת מיליון הפלסטינים הגרים בהם, והמחנה שמנגד יהיה חייב לשוב ולדבר בן־גוריונית על הבחירה שעומדת בפני ישראל בין מדינה דו־לאומית לבין מדינת יהודים דמוקרטית. אבל בינתיים גנץ, איזנקוט ולפיד בוחרים לטמון את דגל המדינה היהודית־הדמוקרטית עמוק באדמה. ואם השלושה ימשיכו לנהוג כך, הם בעצם ליכוד ב'.