הדמיון בין 1973 ל-2023 אינו מתמצה רק בכישלון המודיעיני. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה עם תהליך שלום בהובלת ארה״ב שהביא בסופו של דבר לשלום ישראלי-מצרי. מלחמת עזה, למרות הבדלים משמעותיים, יכולה להביא לתוצאה דומה על-ידי יצירת התנאים למאמץ דיפלומטי אמריקאי. מאמץ זה יכול להביא להסדר היסטורי ישראלי-פלסטיני שיהיה קשור גם להכרה ערבית רחבה בישראל.
ההודעה שקיבלו המילואימניקים בצפון חושפת את תוכנית צה"ל? | בן כספית
"אלוף בכיר נערך ליום שאחרי, פנה ליועצי אסטרטגיה": החשיפה המטלטלת של בריק
רבים עמדו על הדמיון בין מלחמת יום הכיפורים וההתקפה הברוטלית של החמאס ב-7 לאוקטובר מבחינת הכישלון המודיעיני המחפיר והמחיר הנורא ששולם בעקבותיו. אולם שאלה מרכזית אחרת עוסקת בתהליך מדיני לאחר המלחמה. בעקבות מלחמת יום כיפור ארה״ב הצליחה להוביל תהליך דיפלומטי בין ישראל ומצרים שהביא לשני הסכמי ביניים ובשיאו להסכם שלום היסטורי בין ישראל ומצרים ב-1979 בעקבות התיווך האמריקאי האפקטיבי בהסכמי קמפ-דיוויד שנה קודם לכן.
השאלה היא האם יש נקודות דמיון בין הגורמים שאפשרו תהליך מדיני אחרי 1973 לבין המצב שעשוי להיווצר כתוצאה מהמלחמה המתנהלת בימים אלו.
כמובן שקיימים הבדלים עצומים בין מלחמת 1973 לבין מלחמת 2023 אולם בהחלט יש גם כמה קווי דמיון שיוצרים בסיס - גם אם רחוק מלהיות מושלם - לתהליך מדיני עם תום המלחמה בעזה. כמובן שגם איננו יודעים בשלב זה איך ומתי בדיוק תיפסק האש. אבל לעולם אין זה מאוחר מדי לחשוב על ״היום שאחרי״ עם כל מגבלות הידע העכשווי.
בבואנו לבחון את הפוטנציאל להסדרים דיפלומטיים עלינו לבחון קודם לכל את היכולת והמוטיבציה של שלושה צדדים עיקריים: ארה״ב; הצד הערבי-פלסטיני; והצד הישראלי. במאמר זה נתמקד ביכולת ובאינטרסים של ארה״ב לקדם תהליך דיפלומטי.
מדוע ארה״ב - בתחילה בהובלת קיסינג׳ר ואח״כ הנשיא קרטר - החלה להתמקד בתהליך השלום במזה״ת בעיקר בין ישראל למצרים לאחר מלחמת יום כיפור? היו לכך שני גורמים מרכזיים. האחד קשור למשבר הבין-מעצמתי עם ברית המועצות לקראת תום המלחמה כולל איום סובייטי בהתערבות ובתגובה לכך כוננות גרעינית אמריקאית. ברור שסכנת מלחמת-עולם שלישית כתוצאה מסכסוך אזורי ממקדת את תשומת הלב באותו סכסוך תוך ניסיון למתן את הקונפליקט - במקרה זה הישראלי-ערבי - שעלול להביא להתנגשות שכזאת. הגורם השני למעורבות הדיפלומטית האמריקאית הגוברת כתוצאה ממלחמת 1973 היה אמברגו הנפט על ידי מדינות ערב כתוצאה מהמלחמה שגרם לעלייה דרמטית במחירי הנפט בעולם - עד לפי ארבע - עם השפעות כלכליות הרסניות בארה״ב ובמערב כולו.
כל זאת לגבי האינטרס האמריקאי הגובר בהשכנת שלום במזה״ת לאחר מלחמת 1973. מה לגבי היכולת האמריקאית לעשות זאת בעקבות המלחמה? לגבי ישראל, המלחמה המחישה את התלות הביטחונית הגבוהה של ישראל בארה״ב כפי שהבליטה הרכבת האווירית תוך כדי המלחמה. הובררה המידה הגבוהה שבה ישראל תלויה באספקה מחדש של נשק ותחמושת. הגורם היחידי שיכל וגם היה מוכן לעשות זאת הייתה אמריקה.
היכולת האמריקאית לקדם הסדר גברה גם ביחס למצרים. למרות ההפתעה הגדולה בתחילת המלחמה ולמרות אספקת נשק מסיבית מברה״מ, מצרים הייתה רחוקה מאוד מלהביס את ישראל עם תום המלחמה כאשר צה״ל ניצב במרחק כ-100 ק״מ מקהיר. כלומר הפטרון הסובייטי לא היה מסוגל לספק את הסחורה שלו - תבוסה צבאית של ישראל בעזרת הנשק שלו. בנוסף, התלות הביטחונית הגוברת של ישראל בארה״ב בעקבות המלחמה, הבהירה מעל לכל ספק לסאדאת שרק ארה״ב היא זאת שיכולה ללחוץ על ישראל לבצע ויתורים טריטוריאליים גדולים בחצי האי סיני . והרי המטרה המצרית המרכזית הייתה החזרת סיני לבעלות מצרית. שילוב התנאים הללו הבהיר לצדדים שארה״ב, ורק ארה״ב, היא זאת שיכולה לקדם הסדר מדיני שמצד אחד יכול להחזיר את סיני למצרים ומצד שני לא יפגע, ואולי אפילו יחזק את ביטחון ישראל שכל כך נעזר בסיוע האמריקאי שגם גבר מאוד בעקבות הסכם השלום. יתרה מזאת, ישראל יכלה הייתה להיות סמוכה ובטוחה שארה״ב כ״מתוכת הוגנת״ תדאג שבכל הסדר ייכללו הסדרי ביטחון שייקחו בחשבון את הצרכים הביטחוניים של ישראל.
בדומה ל-1973 הן האינטרס והן היכולת האמריקאיים לקדם תהליך שלום גברו בעקבות פרוץ המלחמה בין חמאס לישראל. האינטרס לקדם תהליך דיפלומטי לא היה בעדיפות גבוהה לממשל ביידן עם בואו לשלטון. הניסיונות הקודמים לקידום התהליך כשלו כולל לאחרונה בממשל אובמה, שבו ביידן כיהן כסגן הנשיא וכך חווה מקרוב את הכישלון. יתרה מזאת הממשל נכנס לתפקידו לא רק עם מצע עמוס בענייני פנים וכלכלה אלא גם עם סדר יום עמוס בנושאים בינלאומיים מחוץ למזה״ת, ובראש ובראשונה התחרות הגוברת עם המעצמה העולה - סין. ארה״ב גם הפכה לעצמאית מבחינה אנרגטית כך שאינטרס מרכזי ומסורתי במזה״ת נחלש מאוד, גם אם לא נעלם לחלוטין עקב התלות הנמשכת של בעלות הברית המרכזיות של ארה״ב, האירופאים ויפן ודרום קוריאה בנפט ובגז המזרח תיכוניים.
תלות זאת גם אומרת שהכלכלה הגלובלית מושפעת מהאנרגיה המזרח תיכונית. גורם שלישי לירידת העניין לעסוק במזה״ת נבע מהאכזבה של הציבור האמריקאי מהכישלונות האמריקאים בעירק ובאפגניסטן. בשתי התערבויות צבאיות אילו ארה״ב שילמה מחיר דמים יקר גם במובן האבדות וגם מבחינת המחיר הכלכלי. ובסופו של דבר הניסיונות לשינוי משטר לא צלחו וקידום הדמוקרטיה נכשל. יתרה מזאת המרוויחים הגדולים מההתערבויות - בעיקר בעיראק - היו ארגוני טרור ובראשם המדינה האיסלמית וכן אירן שהפכה לבעלת הבית בעיראק בנוסף להתערבותה המסיבית בלבנון, סוריה ותימן.
לפרוץ המלחמה באוקראינה ב-2022 היו השפעות מורכבות על המעורבות האמריקאית במזה״ת: מצד אחד המלחמה יצרה מוקד עניין בינלאומי נוסף מחוץ למזה״ת; אך מצד שני המלחמה גם הגבירה את חשיבות מקורות האנרגיה במזה״ת בגלל התנתקותה של אירופה מאספקת האנרגיה הרוסית. התפתחות אחרונה זאת הגבירה את מרכזיותה של סעודיה בפוליטיקה הבינ״ל כשחקן מרכזי במה שמכונה היום ״הדרום הגלובלי״ - הקבוצה הגדולה של המדינות שאינה מזדהה, לפחות באופן גלוי, עם המחנה המערבי בהובלת ארה״ב או עם המחנה הרביזיוניסטי האנטי-אמריקאי של סין ורוסיה. בעקבות התפתחויות אילו שינה הנשיא ביידן את יחסו לסעודיה - ובעיקר לעומד בראשה בפועל - מוחמד בן סלמן. בעקבות רצח העיתונאי הסעודי-אמריקאי ח׳אשוקג'י כינה ביידן את סעודיה שבראשות בן סלמן כמדינה ״מצורעת.״ אולם בעקבות מלחמת אוקראינה הגיע ביידן לסעודיה ולחץ את ידו של בן סלמן, שהואשם ע״י סוכנות הביון המרכזית ברצח העיתונאי (גם אם הייתה זאת לחיצה מרוחקת --לכאורה לפי כללי הקורונה).
השלב הבא בעליית מרכזיותה של סעודיה התרחש כאשר ארה״ב חששה שהיא ״מאבדת״ אותה בעקבות התיווך הסיני בחידוש היחסים הדיפלומטים בין אירן לסעודיה בתחילת 2023. תחושת האתגר לארה״ב במזה״ת גברה עם הידוק היחסים בין איראן לרוסיה בעקבות מלחמת אוקראינה. אירן הפכה להיות ספק נשק מרכזי לרוסיה ומכיוון שגם סין ורוסיה הידקו את יחסיהן בעקבות מלחמה זאת, נראה היה שהציר האנטי-אמריקאי מעמיק את אחיזתו באזור ואף מהדק קשריו עם מי שהייתה עד לא מזמן בעלת ברית אמריקאית חשובה - סעודיה.
המענה של ממשל ביידן התבטא בשיחות הנורמליזציה: תמורת התחייבויות ביטחון אמריקאיות, סעודיה הייתה אמורה לנרמל את יחסיה עם ישראל, ובתמורה האחרונה הייתה צריכה לקדם ויתורים בסוגיה הפלסטינית. תהליך הנורמליזציה הזה היה אמור להעמיק את שילובה של ישראל באזור וזה היה לצנינים בעיני ארגון החמאס. קרוב לוודאי שהציר האנטי-אמריקאי לא יזם את התקפתו הברוטלית של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר. עם זאת, אין ספק שההתקפה הרצחנית הזאת שירתה את האינטרסים של ציר זה בכך ששיבשה את תכנית השלום האמריקאית באזור ואת ההתקרבות המחודשת של סעודיה לוושינגטון. כל החלשה של השפעה אמריקאית מהווה הישג לגוש הרביזיוניסטי. באופן ספיצפי, רוסיה מרוויחה מכך שתשומת הלב האמריקאית - וכך גם הסיוע הצבאי-כלכלי - מתמקדים פחות באוקראינה. סין נהנית מכך שארה״ב מתמקדת פחות בתחרות איתה באינדו-פסיפיק ובתמיכה בבעלות בריתה באזור ובנוסף מאמינה שתמיכה בפלסטינים תחזק את מעמדה ב"דרום הגלובלי". ואילו אירן נהנית מהמכה שספגה ישראל מבן-חסותה החמאס ומהפגנת הפגיעות הביטחונית של יריבתה הגדולה באזור.
אולם המלחמה בין חמאס לישראל יצרה גם הזדמנות יוצאת דופן לארה״ב לפתוח בתהליך מדיני מקיף באזור. עם כל ההבדלים הגדולים, האנלוגיה עם 1973 יוצרת פתח תקווה - גם אם זה רק סדק בשלב זה. בדומה למצב אחרי מלחמת יוה״כ, לארה״ב יש גם אינטרס גובר למעורבות דיפלומטית באזור וגם יכולת גדולה יותר - גם אם לא בלתי מוגבלת - לקדם תהליך מדיני.
בדומה ל-1973האינטרס נובע קודם כל מהתחרות הבין-מעצמתית הגוברת שגם מתבטאת במהלכים השונים במשך 2023. באופן ספציפי התחרות מתמקדת ב״פרס הגדול״ - סעודיה - בדומה למאבק הסובייטי-אמריקאי על מצרים בראשית שנות ה-70. בשנים הללו מצרים הייתה גולת הכותרת של העולם הערבי ולכן גם של התחרות הבין-מעצמתית.
מאז התחלפו היוצרות וכיום - בעקבות היחלשותה של מצרים מול עושרה של סעודיה והאמביציות של בן סלמן - סעודיה היא המדינה המובילה בעולם הערבי ואולי גם אחת המובילות בעולם המוסלמי בכללותו. במידה וושינגטון תוביל בעקבות המלחמה מהלך לקראת פתרון שתי המדינות, יקל על סעודיה להתייצב בראש מחנה פרו-אמריקאי של המדינות הפרגמטיות באזור המעוניינות לשים את הדגש על מודרניזציה כלכלית ושיכלול ביו השאר את האמירויות, בחריין, מרוקו, מצרים וירדן. וזאת מול ציר ההתנגדות האלים בראשותה של איראן ושלוחותיו בלבנון, עיראק, סוריה ותימן וכן כמובן חמאס. כמובן שגם כל ממשל אמריקאי מעוניין בקידום שלום ישראלי-ערבי. אולם בעקבות העימות הנוכחי גם ברור מה עלול להיות המחיר לאינטרסים אמריקאים של קיפאון מדיני ישראלי - פלסטיני. קיפאון שכזה מנוצל תמיד ע״י גורמים קיצוניים שעלולים להביא להידרדרות מסוכנת באזור – ובגלל המעורבות של מעצמות חיצוניות - אף הרבה מעבר לו.
האם גם היכולת האמריקאית לקדם הסדר עשויה לגבור לאחר המלחמה? בדומה לתלות הישראלית הגוברת לאחר הרכבת האווירית ב-1973, כך גם הסיוע האמריקאי הצבאי והכספי - שמגיע לשיאו עם משלוח שתי הקבוצות של נושאות המטוסים לאזור - ממחיש את התלות הביטחונית הגוברת של ישראל בארה״ב ולכן גם מעניק לוושינגטון מנוף לחץ פוטנציאלי משמעותי על ישראל. הצדדים הערבים והפלסטינים מצידם יודעים היטב - בדומה לנשיא סאדאת לאחר מלחמת אוקטובר לפני חמישים שנה - שרק ארה״ב היא בעלת מנופי לחץ אפקטיביים על ישראל. גם ישראל שתביס את החמאס, תהיה זקוקה להסדרים ביטחוניים ומדיניים שיפחיתו עד למינימום את הפגיעות הביטחונית שלה. רק ארה״ב תוכל להוביל קואליציה ערבית שתיקח על עצמה את האחריות האזרחית בעזה ותחזק את יכולות הרשות פלסטינית לשליטה ביו״ש ובהמשך אולי גם למעורבות שלטונית פוטנציאלית בעזה.
גם אם זה ייקח זמן ומאמצים רבים, האינטרס והיכולת האמריקאית לקדם תהליך מדיני ביום שלאחר המלחמה הם המפתח - גם אם רחוק מלהיות הבלעדי - להוביל תהליך דיפלומטי ישראלי-פלסטיני-ערבי. תהליך זה יהיה חייב להתמודד עם החיסרון הגדול של הסכמי אברהם - ההתעלמות מהסוגייה הפלסטינית. חזון שתי-המדינות נראה כעת בלתי-מציאותי לחלוטין. אולם השילוב של האינטרס והיכולת המוגברים של ארה״ב יוצר סבירות שחזון זה אולי לא יישאר בעתיד על הנייר בלבד.
זאת תהיה ההזדמנות האמריקאית - בדומה לשנות ה-70 - לקדם הסדרים מדיניים משמעותיים במזרח התיכון.
הכותב הוא פרופ' במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה, מומחה למדיניות ביטחון בינלאומי והמזרח התיכון