ספר שופטים בתנ"ך מספר על הפלישתים שנהגו לתקוף ולהתעלל בשבטי ישראל בארץ כנען, בטרם הפכנו לממלכה. אחד הלוחמים העזים שלנו היה שמשון הגיבור, אך הפלישתים גילו לבסוף את סוד כוחו והצליחו ללכוד אותו ולגרום לו לעיוורון בשתי עיניו. הם גררו אותו במצעד ניצחון בחוצות עזה, שם הציבו אותו על בימת מקדשו של אלילם דגון. לחגיגת לכידתו של אויבם השנוא הם זימנו למקדש 3,000 גברים ונשים מנכבדי העיר, כדי להתעלל בו וללעוג לו.
אני מודה שההמון המוסת מעזה שהשתתף ביחד עם חמאס בזוועות של 7 באוקטובר ביישובי העוטף, יחד עם צהלות השמחה של תושבי העיר למראה החטופים והחטופות שלנו הנגררים ברחובות כשהם מושפלים ומעורטלים, די מזכירים לי את ההמון העזתי מימי שמשון.
פרשת שמשון אירעה לפני כ־3,000 שנה. היא הסתיימה כשאלוהים נענה לתפילותיו של שמשון העיוור והאזוק, שביקש לקבל בחזרה את כוחו לעוד פעם אחת בלבד, ואז מוטט את עמודי מקדש דגון על ראשיהם של אלפי העזתים שהתאספו שם לחגיגה. האם הפר שמשון את אמנת ז'נווה, ופגע באופן לא מוצדק ובלתי מידתי בבלתי מעורבים?
את שמשון כבר לא נוכל לשאול, אבל שאלה זו עולה לא אחת במלחמה האחרונה שבה נפגעים אזרחים עזתים רבים. האם ניתן כלל לדבר על בלתי מעורבים בעזה? האם אחרי כל הזוועות שבוצעו כלפינו, אנחנו עדיין נדרשים לריסון מוסרי הנובע מן המצפון היהודי ומן המשפט הבינלאומי? או שאולי דווקא ריסון מוסרי במזה"ת עלול להיות הרסני, ולהתנקם במי שמפעיל אותו? קשה לחברה מערבית דמוקרטית בעלת תחושת מוסר מפותחת להתאים עצמה להתמודדות עם חברה רודנית, מוסתת, מוטרפת משנאה, האמונה על תחושת כבוד מעוותת, על קדושת הג'יהאד ועל חוקי הג'ונגל. דומה שהאתגר יהיה פשוט יותר אם דובר סינית ינסה לנאום בפני שבט הזולו באפריקה.
המזה"ת הוא סביבה בלתי סלחנית בעליל, בעיקר לקצרים בתקשורת. המסר חייב להיות מועבר בצורה ברורה - וכל היסוס יתפרש כסימן לחולשה ויזמין תקיפה אלימה. הומניות לא יכולה להיות חד־סטרית, אחרת היא עלולה להפוך להתאבדות. ישראל יצאה למלחמה מחוסר ברירה במטרה להחזיר את החטופים ולחסל את חמאס כדי למנוע כל איום עתידי מצדו. גם המשפט הבינלאומי לא יכול לכפור בהצדקה למלחמה בנסיבות אלה. מדינת ישראל, נזכיר, בחרה לפעול בשיקול דעת מוסרי, קראה לאזרחים מצפון רצועת עזה להתפנות מבתיהם ובכך לפנות את הזירה מבלתי מעורבים, ורק אז יצאה להתקפה הקרקעית.
חמאס זוכה לתמיכתם של תושבי עזה. הם הצביעו עבורו בבחירות בשנת 2006 ואפשרו לו לקבל רוב של 56% בפרלמנט. הם הנושאים באחריות לכל מה שהמיט על ראשם ועל ראשי ילדיהם. במשך שנים חינכו את ילדיהם לשנאת ישראל ולשנאת היהודים בספרי הלימוד, בבתי הספר (שחלקם פועלים בחסות מוסדות בינלאומיים), בקייטנות טרור (שם אומנו לרצוח יהודים), במסגדים ובכיכרות העיר. מחבלי חמאס של היום הם בוגריה של מערכת ההסתה הזו.
סקר שפורסם לאחרונה, שנערך בידי מכון המחקר הערבי העולמי למחקר ופיתוח, ובוצע בקרב פלסטינים ביהודה, שומרון וחבל עזה, מצביע על 75% תמיכה באירועי הטבח ב־7 באוקטובר. אחוז דומה תומך בכינון מדינה פלסטינית מן הנהר ועד לים. לאלה ייקרא בלתי מעורבים?
הטובים מול הרעים
במשפט פלילי יש מושג הנקרא "דפוס התנהגות", המסייע לחזק את הוכחת האשמה במקרה של ספק. דפוס ההתנהגות הפלסטיני כלפי העם היהודי זה למעלה מ־100 שנים, ובעיקר דפוס ההתנהגות של הפנאטיות האסלאמיסטית, מוכיח בבירור מי מייצג את הרוע בסכסוך הזה.
על עבודת המוסד הישראלי נאמר ש"זו עבודה מלוכלכת שצריכה להתבצע בידיים נקיות". מלחמה היא דבר מכוער, לכן כל אדם בעל אנושיות ומצפון מצוּוה לנסות להימנע ממנה. אך אם היא נכפית עליך, אין ברירה אלא לנצח בה בצורה מוחצת ומשכנעת, כדי להבטיח שלא תפרוץ שנית.
גם בתוך מלאכת ההרג של המלחמה שומרת ישראל על הקודים המוסריים הגבוהים שלה, אבל היא לא תעשה זאת בתמימות, בטיפשות או בהתעלמות מתנאי הלחימה. המלחמה יכולה להסתיים כבר מחר אם חמאס יניח את נשקו, ייכנע, וישיב את כל החטופים. אם לא יעשה זאת, וימשיך להסתתר ולהילחם מתוך אוכלוסייתו, הוא זה שהופך אותה למעורבת במלחמה ודמה יהיה על ידיו. על פי אמנת ז'נווה הרביעית, אפילו בתי חולים, הנהנים ממעמד הומניטרי מיוחד שאוסר על תקיפתם, מאבדים את חסינותם אם נעשה בהם שימוש על ידי צד לסכסוך בסיוע למאמץ המלחמתי שלו או לפגיעה בצד האחר.
חמאס לא יכול להישאר בעל יכולת צבאית או שלטונית ביום שאחרי המלחמה, ורצועת עזה לא יכולה יותר להוות איום על ישראל ועל אזרחיה. בשום חלק של מדינת ישראל לא צריכות יותר אם ובתה לחשוש להיאנס, להיחטף, להירצח או להיאלץ לנטוש את ביתן השרוף.
כשצהלו אזרחי עזה למראה החטופים המובלים ברחובות העיר, הם היו צריכים להביא בחשבון שייפגעו מן הלחימה שתפרוץ בעקבות זאת. בעלי הלב הרחום בעולם ואצלנו, ראוי שיביטו על רשימת הנרצחים והנופלים שלנו ובעיקר על תמונותיהם המחייכות, ויזכרו שכל חטאם היה שביקשו לחיות בשלום, באהבה ובשמחה.
הכותב הוא מנהל המרכז
לקידום ההגינות בישראל
[email protected]