אין אף אדם בעולם שהיה רוצה להתחלף עם משפחות החטופים, ואין אף רגע שאני שוכח את זה. בשביל לזכור זאת, תליתי על דלת ביתי את המודעה עם תמונותיהם, ענדתי את הדסקית המזכירה אותם, ביקרתי באוהל החטופים בתל אביב ובצעדה שאליה הוזמנתי, אירחתי אותם בלשכתי, ונפגשתי איתם בכל זמן שנתבקשתי. לבי איתם בכל רגע, ואין לי שמץ של תלונה על משפחה שעושה הכל כדי להחזיר את אהוביה שסובלים אצל מפלצות החמאס. כל זה נכון גם כשהמשפחות אומרות דברים שקשה לי מאוד לשמוע. והן אומרות דברים כאלו.
"התנהגות גסה ומכוערת": רונן צור סוגר חשבון עם המבקרים של משפחות החטופים
זכותן המלאה של משפחות החטופים גם לבקש ולדרוש להיפגש עם מקבלי ההחלטות כדי לשמוע באופן ישיר מה נעשה ומה מתוכנן להיעשות בנוגע ליקיריהן. על מדינת ישראל לעשות כל שביכולתה כדי להשיב את אזרחיה בשלום, וכמו שאר חברי מפלגתי – תמכתי בהפסקת האש, בלב מלא חשש, כדי לאפשר את השבתם של יקירינו. אך למרות כל זאת, זכות אחת אין למשפחות החטופים, עם כל הצער שבדבר: אין להן זכות לקבוע לבדן את המדיניות של מדינת ישראל.
מדינת ישראל נמצאת במצב של סיכון קיומי. כל יוקרתה וחוסנה הוטלו בספק לפני כחודשיים. ובלי חוסן לאומי – אין מדינה. האירוע לא הסתיים, הוא בעיצומו. יש לנו מלחמה בעיצומה בדרום, מלחמה בעצימות נמוכה יותר בצפון וביו"ש, וחזיתות מאיימות נוספות במזרח ובדרום. מקבלי ההחלטות מקבלים מסרים עוצמתיים מכיוונים רבים: מטה משפחות החטופים דורש מהם דבר אחד, אך משפחות חטופים אחרות מבקשות דבר אחר. הורים שכולים לחיילים נופלים מבקשים דבר אחד, ומפונים מאזורי מלחמה מבקשים דבר אחר. על כל הלחצים האלו מתווספים גם גורמים מדיניים – מבית ומחוץ, ומידע מודיעיני, ולחץ תקשורתי, ומגבלות צבאיות. כמות השיקולים היא אינסופית.
כשהתקשורת מציגה את משפחות החטופים בתור היחידים שיש לשמוע את דעתם, ושבכל פעם שהדרג המדיני מחליט אחרת – הוא פוגע בהן, זוהי הצגה ילדותית מאוד של הסיטואציה, לא אחראית, וכמובן פוגעת בחוסן הלאומי. העם היושב בציון מחבק בכל כוחו את המשפחות הללו, אך גם יודע שלמקבלי ההחלטות יש שיקולים רחבים הרבה יותר לשקול. השטחת הדיון הציבורי ל"טובים" ו"רעים", או בעד ונגד החזרת החטופים, גורמת נזק עצום לכולנו. אסור להרשות זאת.
כולנו יכולים וצריכים לדברר מסר מורכב יותר: אנחנו אוהבים את המשפחות בכל לב, מתפללים להשבת יקיריהן, ומוכנים לפעול בחירוף נפש למען שחרורם. אנחנו שומעים ומקשיבים בלב פתוח לחלוטין לכל אשר על לבם של בני המשפחות, כולל מילים חריפות הרבה יותר מהמקובל בימי שגרה. ועם זאת, אנחנו זוכרים שלא ניתן לאפשר להן לבדן להפוך למקבלי ההחלטות או קובעי המדיניות בנושא.
כשאנחנו הולכים לפסיכולוג או מטפל כלשהו, אנחנו נמנעים מללכת אל מי שיש לנו היכרות איתו, כדי להימנע ממעורבות רגשית. אף אחד לא היה נותן לרופא מנתח לבצע ניתוח בילדו האישי, בגלל המעורבות האישית. וכך הם הדברים גם במציאות החיים שלנו, שבה הדבר קריטי אף הרבה יותר.
החלטות, בעיקר בזמן מלחמה, יש לקבל מהראש ולא מהבטן. נדמה שאי אפשר להימנע לחלוטין ממעורבות רגשית של מקבלי ההחלטות, אך כמו החלטות אחראיות אחרות של התקשורת הישראלית בזמן מלחמה, נדמה שגם פה יש צורך בקבלת החלטות משמעותיות של הצגת הדעות הציבוריות בצורה מורכבת הרבה יותר, תוך שמיעת כל הקולות וכל הצדדים שצריכים להוביל את קבלת ההחלטות, ולא רק הצד הרגשי והמובן. פה נכנס גם תפקיד הציבור: השמיעו קול, כתבו, דברו, הציפו בכל מקום את דעתכם. זה חלק מהמלחמה.
אאחל למקבלי ההחלטות שה' ייתן להם תבונה לאזן ולנווט בין כל האינטרסים של עם ישראל אל חוף מבטחים לאומי, בריא ובטוח.
הכותב הוא ח"כ מטעם סיעת הציונות הדתית