מאז 7 באוקטובר מרבים לדבר אצלנו על כך שאנחנו מנהלים את מלחמת העצמאות השנייה, אך במובן מסוים חזרנו לא ל־1948 – אלא ל־1956. מבצע קדש היה המלחמה הראשונה בשורה של ארבע מלחמות ואינספור מהלכים מדיניים, שנועדו לשבור את טבעת החנק שבנו סביבנו הערבים, בהנהגתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר. עסקת הנשק הצ'כית של 1955 – בפועל חוזה אספקת נשק מתקדם מבריה"מ למצרים – איימה להטות את מאזן הכוחות האזורי לטובת ארצות ערב.
שאיפתו של נאצר לאחד את העולם הערבי ל"אומה" אחת בהנהגתו, תחת מבנה מדיני אחד ופיקוד אחד, נועדה למנף את היתרון החדש הזה כך שיאפשר את השמדת ישראל. לאומה ערבית מאוחדת יהיו יתרונות מוחצים בעומק גיאוגרפי, בכוח אדם ובמשאבים כלכליים. הנהגת ישראל הבינה שטבעת החנק הזאת היא סכנה קיומית ברורה ומוחשית. לכן יצאה ישראל למלחמה יזומה, בשיתוף פעולה עם בריטניה וצרפת ב־1956, כבר בראשית התרקמותה של טבעת החנק. המלחמה פגעה קשה בצבא מצרים, במורל המצרי, ודחתה לכעשור את הסיבוב הבא.
אחרי המכה הניצחת של מלחמת ששת הימים, נדרשו עוד שתי מלחמות קשות – מלחמת ההתשה בין 1967 ל־1970, ומלחמת יום הכיפורים ב־1973 - לפני שהמאבק הוכרע לבסוף ב־1979, בחתימת הסכם שלום עם מצרים (לאחרונה הדגים מחקר משכנע של דן שיפטן שלא היו גישושי שלום ממצרים לפני המלחמה, וגם לא מיד אחריה. התפנית הממשית התרחשה ב־1977). מרגע שהבריח הראשי של טבעת החנק, מצרים, יצא מן המשחק, כשקהיר ערקה מהגוש הסובייטי לגוש המערבי, הסכנה הקיומית ההיא הוסרה מעל צווארנו. שאריות החרם הערבי התמוססו עם חתימת הסכמי אברהם בספטמבר 2020.
אבל הסכמי אברהם כבר לא נבעו מהצורך לסלק את שאריות השאיפה הנאצריסטית להגמוניה פאן־ערבית. הם צפו פני עתיד אל כוח רדיקלי חדש, איראן, החותר להגמוניה אזורית. גם הכוח החדש הזה מבקש להקיף את ישראל בטבעת חנק שתאפשר לו בסופו של דבר לחסל אותה.
הפוליטיקה הישראלית עודה עסוקה, מתוך הרגל, בסכסוך הישראלי־פלסטיני, שבמסגרתו היא שואלת על מלחמה, הסדרה או הפרדה. בשוליים יש החולמים יחד עם ממשל ג'ו ביידן על הסכם שלום של שתי מדינות ברוח אוסלו. אבל המלחמה הנוכחית אינה רק, או אפילו בעיקר, מערכה בסכסוך הישראלי־פלסטיני. כפי שאמרה בצדק פרופ' לימור סמימיאן דרש, זוהי מלחמת ישראל־איראן הראשונה. זוהי ראשיתה של מערכה שלא בטוח שתהיה קצרה, נגד טבעת החנק החדשה שטווה סביבנו טהרן. במערכה הגדולה הזאת, שבה הסכם הגרעין של ברק אובמה משמש בתפקיד עסקת הנשק הצ'כית מ־1955, המלחמה בעזה היא המקום שבו היינו, בערך, בשנת 1956.
ההבדלים עצומים, כמובן. ב־1956 ישראל הקטנה והחלשה הייתה ערנית ותקיפה, ותפיסת הביטחון שלה נעזרה בבריתות, אבל לא שמה את כל הביצים שלה בסל אחד והפקידה את ביטחונה ואת עצמאותה המדינית בידי אחרים. היא הייתה חדורה ברוח התקפית, ומתוך מודעות עזה להיעדר העומק הגיאוגרפי שלה, עיצבה תפיסת ביטחון של יוזמה התקפית, ולא של מגננה טכנולוגית.
את מבצע קדש יזמה ישראל בשילוב עם שתי מעצמות שוקעות באזור, בריטניה וצרפת, שחיפשו תירוץ לחזור ולהשתלט על תעלת סואץ שנאצר זה עתה הלאים. את מידת התעוזה של המהלך ההוא קשה לנו עכשיו אפילו לדמיין. ישראל כבשה את סיני במהלך בזק, תוך העזת פנים כנגד שתי המעצמות הגדולות גם יחד. שתיהן, ארה"ב ובריה"מ, הגיבו בחמת זעם, ומתוך שיתוף פעולה נדיר העבירו יחד החלטה תקיפה במועצת הביטחון של האו"ם, שתבעה מכל הכוחות התוקפים – ישראל, בריטניה וצרפת – לסגת מיד ולהשיב על כנו את הסטטוס קוו אנטה. ישראל הקטנה חשקה שיניים והעריכה נכונה שהאיומים הסובייטיים בשימוש בנשק גרעיני הם בלוף. היא יצאה ברווח חשוב מן המלחמה ההיא, והרוויחה זמן יקר כדי להתחיל לאקלם את גלי ההגירה הגדולים שהגיעו בשנותיה הראשונות של המדינה.
יורדים להגנה
בניגוד למבצע סיני, הפעם המלחמה נכפתה עלינו. איבדנו מזמן את רוח היוזמה ההיא. זה שנים רבות שאנחנו מתבצרים מאחורי גדרות וכיפות ברזל, מניחים שדי בקירות עמוקים וגבוהים ובסייבר, ביחידות קומנדו ובחיל אוויר, כדי לשמור על עצמנו במזרח תיכון חדש של שיתוף פעולה גובר בין ישראל למדינות הסוניות. זה שנים ארוכות שאנחנו בונים את תפיסת הביטחון שלנו על הגנה ולא על התקפה.
פרפורי הגסיסה של התפיסה ההתקפית התרחשו כנראה בשנת 2010, כאשר הדרג המבצעי, שמינה את עצמו ל"שומר סף" – הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש המוסד מאיר דגן – מנע מן הדרג הנבחר את האופציה, או את האפשרות לאיים באופציה, של תקיפה באיראן. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון שלו אז אהוד ברק נסוגו מפני פקודיהם, שכנראה הצליחו למנף לחץ חיצוני על הממונים עליהם, אולי באמצעות הנשיא שמעון פרס וממשל אובמה, שהפייסנות כלפי איראן הייתה עמוד התווך במדיניותו במזה"ת.
הממסד הביטחוני הזה היה זחוח עד כדי כך שלא היסס לדחוק את ישראל עוד ועוד לכיוון מעמד של מדינת חסות, המוכנה להפקיד את ביטחונה בידי בעלת בריתה הגדולה, עד שהגענו למצב שבו אפילו את רובי הסער שלנו כבר איננו מסוגלים לספק בעצמנו. הדרג הנבחר, כך נדמה, לא עשה הרבה, או למצער לא עשה מספיק, כדי לעצור את התהליך הזה, ונתן לנו לגלוש למצב שבו כמעט כל מהלך צבאי תלוי באישור אמריקאי. אוריינטציה זו הלכה יד ביד עם הרעיון של צבא טכנולוגי "קטן וחכם", ועם תפיסה כללית יותר – של מגננה על חשבון התקפה. צבא קטן וחכם יכול לעקוץ, לבצע פעילות כירורגית, ליירט טילים, להקים גדרות עם חיישנים משוכללים, אבל אין לו את המסה הדרושה כדי לפלוש או לכבוש.
מתפיסת המגננה הזאת ישראל תצטרך עכשיו להתנער. ההתעסקות הבלתי מציאותית במו"מ מחודש עם הפלסטינים על "שתי מדינות לשני עמים" (שהפלסטינים תמיד דחו בסופו של דבר, ושהישראלים של אחרי 7 באוקטובר לעולם לא יקבלו), תצטרך להתחלף בהבנה שהמלחמה היא מבצע קדש חדש, ושלפנינו מאבק ארוך, וכנראה עוד מלחמות, חלקן קרוב לוודאי יזומות, כדי שנוכל בטווח הארוך לשחרר את עצמנו מטבעת החנק החדשה שהאיראנים פורסים סביבנו.
אולי לא יהיה צורך בשניים וחצי עשורים, כפי שנדרש אז לשבירת טבעת החנק של נאצר. אולי שינוי גיאופוליטי יכריע את איראן בלעדינו, ואולי היא תקרוס פנימה מעצמה. אולי במקום ממשל ביידן יבוא ממשל אחר, שיחליף את הפייסנות כלפי איראן ברענון ובחיזוק הבריתות הישנות של ארה"ב במזה"ת – הבריתות עם מצרים, ירדן, סעודיה והמפרציות - כולן יריבות של איראן הרואות בה סכנה.
אבל אנחנו לא יכולים להניח שכך יקרה. אנחנו צריכים להחליף את דיסקט ההגנה וההסדרה בדיסקט התקפה, וברור לכל מתבונן בלתי משוחד בזירה שבמוקדם או במאוחר נצטרך ליזום, ישירות או בדרכי עורמה, בהסכמה אמריקאית או בלעדיה, מלחמה נגד הפרוקסי האיראני הגדול שהתבסס זה מכבר על גבולנו הצפוני.
זו עלולה להיות הנוראה במלחמותינו, בהתחשב בגודלו ובנשקו של חיזבאללה. אבל גם אם איכשהו נכריע אותו במבצע בזק בנוסח ששת הימים (אפשרות שהסיכוי לה קלוש), איראן גרעינית ושורה ארוכה של כוחות פרוקסי אחרים – בתימן, בסוריה ובעיראק – אינם דבר שנוכל להשלים איתו לאורך זמן.
בשלב הראשון, מוטב שנפנים שבשעה זו הממשל הנוכחי בארה"ב הוא לא ממש שותף שלנו במערכה גורלית זו כנגד ההגמוניה האיראנית, ושעלינו להתנהל מולו לא כאהובה מתמסרת, אלא בחשדנות, ובעת הצורך גם בעורמה. לעת עתה לא בטוח שהתוכניות שלהם והאינטרס הקיומי שלנו עולים בקנה אחד.
הכותב הוא היסטוריון ומגיש הפודקסט "שומר סף"