אפתח ואומר כי אנו חיים בעידן של "מלחמות קטנות", בעולם בכלל, ובמזרח התיכון בפרט. רוב העימותים המזויינים, אם כי לא כולם, מנוהלים בין גופים לא-מדינתיים לבין עצמם, ו/או בין מדינות ריבוניות לאותם הגופים (מחתרות, ארגוני טרור וכדומה ). כאשר מדינות ריבוניות מעורבות בעימות מזוין, מדובר למעשה בלוחמה א-סימטרית, כאשר צבא סדיר נלחם בכל מה שהוא אינו צבא סדיר, כמו במקרה של ישראל מול חמאס. כאשר כל מערכת הערכים של שני הצדדים הלוחמים שונה, כך גם קשה להגיע להגדרת ניצחון ברורה של צד אחד על פני הצד השני.
היטיב להגדיר עניין זה סגן אלוף רוברט קאסידי, קצין בצבא ארצות הברית ב-2002, ברוח אסון התאומים והפלישה האמריקאית לאפגניסטאן בעקבותיו – "מעצמות גדולות/מדינות לא בהכרח מפסידות במלחמות קטנות – הן פשוט לא מצליחות לנצח בהן...בהיעדר איום קיומי, כישלונן של המעצמות הגדולות להשיג במהירות ובהחלטיות את מטרתן האסטרטגית גורם להן לאבד את התמיכה במאבק מבית, כאשר מבחינת ארגון הטרור המלחמה היא טוטאלית".
שנית, הכרה בצורך לשלם מחיר מדיני ובין לאומי – פחות נסיעות לחו"ל? כן, פחות קניות באינטרנט? כן, כעס רב בזירה הבין לאומית? אכן כן. עבודה סיזיפית מאחורי הקלעים בזירה הבין לאומית? בוודאי. אין ניצחונות דה-לוקס, ובמקרה זה לא ניתן לאכול את הבקלאווה ולהשאיר אותה שלמה. מי שרוצה לגבות מחיר כבד מארגון טרור בסיטואציה עולמית עויינת יחסית, חייב להיות מוכן לשלם מחירים בעבור זה. כן, גם אני, וכולנו.
התרעות פיקוד העורף