בשבוע שבו השוחט שחט וכרת ובזז, הכל קפא על מקומו. מדינה שלמה הפסיקה לנשום. היינו כחולמים חלום בלהה שלא מאפשר להתעורר. לא אכלנו, לא שתינו. מה זה המותרות האלה כששואה דופקת בדלת ומבקשת להישיר מבט. גם השינה הייתה סיוט מתמשך. היינו בטראומה. הלומים. אחוזי פלצות מדברים שלא ניתנים לעיכול הרבה לפני שהפכו לסרטון זוועות. העדויות הקפיאו את הדם. אני מעזה להכליל: מדינה שלמה לא ידעה אם לשתוק או לצרוח, לבלוע או להקיא.
החיים מנרמלים את המוות, אך בעיקר את החטופים שעדיין שם | שרי מקובר-בליקוב
שלושה חודשים עברו מחג שמחת תורה והכל שגרתי: החיילים, המתים, המטרות, הבתים הריקים, ו־133 צעירים וצעירות, קשישים וקשישות, חיילים וחיילות שעדיין שם
התרעות פיקוד העורף