תמונה אחת טובה מאלף מילים. והתמונה של מליאת הכנסת בשבוע שעבר ריקה כמעט מאדם בעוד היציע מלא עד אפס מקום במשפחות החטופות והחטופים בדיון המוקדש לספירת 80 יום לאירועי השבעה באוקטובר מדברת מילים הרבה. והן כולן מילים קשות. ומעל הכל היא מדברת על שבר מכל מיני סוגים. וגם השבוע ביום ה-87 - כשחברות וחברי כנסת הקריאו עדויות של השבות מעזה, ילדים, ילדות, אימהות וסבתות - המליאה הייתה שוממה. איך ניתן לנשום? איך נחזיק את השברים?
כל האמת בפרצוף: חידת סינוואר - זה מה שחושפים תווי פניו של רב המרצחים
ראשית מדובר בשברון הלב שלנו, משפחות החטופים, שמתחננות להשתחרר מהסיוט אליו התעוררנו בבוקר אותה שבת. שנית, מדובר בשבר של מערכת אמון שהייתה בין נבחרי ונבחרות הציבור הישראלים לבין בוחריהם, אמון שמבוסס על הרעיון שנבחרי הציבור מגיעים כל בוקר לעבודה כשלעיניהם מטרה אחת בלבד: להפוך את ישראל למקום טוב יותר, כל יום עוד קצת. אבל רבים כל כך מהם נעדרו משני הדיונים.
ומעל מתנוסס השבר של מדינה שעלולה להתפרק מנכסיה ומערכיה. בסופו של יום, הסיפור אינו מוגבל לבנות ובני המשפחה והחטופים, למרות שכל אדם הוא עולם ומלואו. הסיפור הוא הזהות שלנו כחברה שמבוססת על סולידריות וערבות הדדית, חברה שצועדת ביחד לאור הערכים שעליהם קמה מדינת ישראל ועליהם חלמה ושגשגה במשך שנים. ופה אנחנו עלולים לצעוד לעבר החלום ושברו.
בהיעדר עולם ערכים משותף, לא נותר אלא להפריט. ויש תחומים שבהם אל לה למדינה חפצת חיים להתקרב אפילו לרעיון ההפרטה. ומדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להפריט את ערכיה. המשימה של חיסול החמאס חשובה, ויש עליה הסכמה רחבה. אבל היא איננה שקולה לערך החיים שחובה להציל. עכשיו. חיים האוזלים בשל אוזלת ידינו. זו האחריות הראשונית והמיידית של המדינה.
ולא מדובר רק בחיים של אותם אנשים פרטיים שנחטפו לעזה לפני 90 יום. וגם לא בחיים המדממים שלנו, המשפחות והקהילות. מדובר במחויבות הבסיסית של כולנו לחיים כערך עליון שלאורו אנו צועדים.
בארון הספרים היהודי החיים מקודשים, ופיקוחם דוחה אפילו את השבת. בעולם הערכים הדמוקרטי, ערך החיים הוא זכות טבעית העומדת לו לכל אדם, והמדינה מחויבת להגן על הזכות הזו למען כל אזרחיה. מאז היווסדה, ניזונה מדינת ישראל גם מהשורשים היהודים וגם מהשורשים הדמוקרטיים, וכמו בהרבה נושאים אחרים גם בעניין הזה הם משלימים זה את זה. איך שלא הופכים את זה, נועדנו לקדש את החיים. ולכן, החזרת החטופים הביתה צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי, כולל הקצאת משאבים ותעדוף מערכתי שיביא לכך באופן מיידי, כל עוד כמה שיותר מהם עדיין בין החיים.
אין פה מקום לפוליטיקה. לא לפוליטיקה קטנה ולא לפוליטיקה גדולה. בנותינו ובנות בנותינו לא יסלחו למי שיעשה פוליטיקה על גבם של מי שנחטפו מבתיהם ביום שמחת תורה ומוחזקים כבני ערובה בעזה. קטגוריה מיוחדת בהיסטוריה של הציונות תוקדש למנהיגים שיעדיפו לעסוק בפוליטיקה בעת שעל כף המאזניים מונחים חייהם של אזרחי מדינת ישראל, וכשעל סדר היום עומדים ערכי הליבה של התנועה הציונית לדורותיה.
אנחנו, הגלדיאטורים שמוקמנו ביציע הכנסת הריקה, לוחמים בקולוסיאום, שלא מבחירה, כבר כמעט שלושה חודשים. עבור מה אנחנו לוחמים? אנחנו לוחמים לא רק למען בני ובנות המשפחה שלנו. ממש לא. אנחנו נלחמים לא רק למען אבות ואימהות, דודים ודודות, אחים ואחיות, ילדים וילדות וסבים וסבתות. אנחנו נלחמים את המלחמה של כולנו. כתף אל כתף עם החיילים הגיבורים בעזה, נלחמות משפחות החטופים על איזה בית יהיה לנו פה עם שוך הקרבות. לאורו של איזה סולם ערכים נחיה במדינה שתהיה פה ביום שאחרי.
גם אם המלחמה תארך שבועות או חודשים, בסוף אנחנו רוצים לחיות פה, אנחנו ובנותינו, ובנות בנותינו. ולכן, קודם כל אסור לחברי הכנסת להרפות. בדמוקרטיה ייצוגית, נציגי הציבור עובדים בשביל הציבור, בשביל עולם הערכים שלו, ובשביל מטרותיו המשותפות, ואין מטרה נעלה יותר שעליה יש הסכמה רחבה יותר מהשבת החטופים הביתה.
בנוסף, חברי הממשלה, והקבינטים השונים האמונים על הובלת המדינה בימים קשים אלו, צריכים לזכור מה הערכים שלאורם אנו הולכים. הם צריכים לדאוג לכך שהפוליטיקה לא תתערבב במה שחשוב עכשיו באמת.
ואולי יותר מהכל, על כולנו, הציבור הרחב, לא להרפות אפילו לא לרגע. הלוחמים בעזה והמשפחות הלוחמות חד הם. הם כולם הגלדיאטורים, ועל כתפיהם נישאים כולנו אל עבר עתיד משותף וטוב יותר. העתיד יעוצב בדמותם וביכולת שלנו כציבור להתייצב יחד מאחוריהם, ולעזור להם לנצח. לעזור לנו לנצח.
בני משפחתה של נעם דן נחטפו לעזה. אודי זומר הוא פרופ׳ למדע המדינה באוני׳ ת״א ועמית מחקר באוני׳ של העיר ניו יורק.
