זו הטעות הגדולה של הימין בנוגע לקריקטורה של אסתר חיות

נראה לי כי ברמת הסיכום המילולי, הקריקטורה של בידרמן אפילו מסיתה לאלימות באופן מובהק יותר. אבל קריקטורה היא עקרונית מבע ויזואלי. ננסה באמצעות ניתוח סמיוטי לבחון את הקריקטורות זו מול זו.

מטרת הקריקטורה היא ביקורת והיא מושתתת על עיוות והגזמה. אלא שאלה יוצרים הומור כתוצר משנה. אומנם הומור אינו תנאי הכרחי לקריקטורה, אך הוא חשוב, שכן הוא מרכך את הביקורת ויוצר אפקט של הרחקה. הוא מעיד על כך שמחבר הקריקטורה אינו מזדהה עם הסיטואציה והדמויות, וקורא גם לנמעניה להתנתק רגשית ולבחון אותה באמצעים שכליים בלבד.

הקריקטורה של בידרמן אכן מצחיקה. סטרוק על מטאטא ברום שמיים מחופשת למכשפה מעל להק מטוסים זאת סיטואציה דמיונית, שמפגשה עם המציאות כפי שהיא מוכרת יוצר חיכוך המגרה את בלוטות הצחוק. האבסורד של הקריאה “אני מריחה שמאלנים” אל מול המציאות, שבה כלי טיס אינם מדיפים ריח אנושי, כמו גם האבסורד של חוסר הפרופורציה בין המעשה: “חשוד בריחו כשמאלן”, ובין התגובה - זריקת רימון, מוסיפים לאווירת האבסורד.

הבעיה עם הקריקטורה של “שביעי” היא, ראשית, שהיא אינה מצחיקה, ולכן חסרה את ממד ההרחקה שיוצר ההומור. גם הפרופורציות בקושי מעוותות. המחבר מצביע על הזדהותו הרגשית עם הסיטואציה וקורא גם לנמענים להזדהות. זה הקונפליקט שנוצר בין קריאה זאת להזדהות ובין דחייתה המוחלטת של ההזדהות על ידי הנמען, שמספק לקריקטורה את כוחה הסאטירי. האפקט הנתפס הרציני הזה, שנתמך גם על ידי העובדה שהסיטואציה המוצגת מתכתבת עם ביטויים מוכרים כמו “תקע סכין בגבו“ או “דרך על גופתו”, הוא שיוצר את הדחייה הרגשית החריפה שחשים הנמענים כלפי הדמות שבמרכזה.