בעבור תושבי קו העימות בגבול הלבנון, שרבים מהם פונו מבתיהם לאחר ה-7 באוקטובר, ובעבור חיילי צה"ל הפרוסים לאורך קו הגבול, הרי שבצפון מתנהלת מלחמה של ממש עם ארגון הטרור השיעי, חיזבאללה, השב ותוקף מידי יום מוצבים צבאיים וישובים אזרחיים לאורך הגבול. אלא שישראל הרשמית מעדיפה להתייחס אל האירועים בצפון כאל עימות מוגבל שאינו מחייב עדיין את להוריד את הכפפות כפי שעשינו במקרה של ארגון החמאס בעזה. למותר לציין שאם מתקפות כאלו מצד חיזבאללה היו מתרחשות לפני מספר חודשים היינו כבר במלחמה כוללת עם הארגון, אך כללי המשחק השתנו כנראה ואצלנו מעדיפים עדיין לשמור על פרופיל נמוך.
הותר לפרסום: ארבעה לוחמי צה"ל נפלו בקרבות ברצועת עזה
בריק על המחדל: "דור הרמטכ"לים מברק ועד כוכבי קיצצו במשאבי הצבא"
למעשה לשני הצדדים – לישראל ולחיזבאללה – נוח לשמר את העימות בצפון על אש קטנה. צה"ל מעדיף למקד את כל מאמציו בעזה במאמץ להשלים את המשימה שהוטלה עליו – חיסול היכולות הצבאיות של החמאס ויכולתו לשלוט ברצועה, ואילו הדרג המדיני סבור כי טרם לקבלת החלטה על יציאה למלחמה בצפון עליו לגייס תמיכה בינלאומית, ובעיקר אמריקאית. מנהיגי חיזבאללה מצידם אינו מסתירים את החשש ואפילו הפחד שלהם מפני אפשרות של מלחמה כוללת שבה עשויה ישראל להפוך את ביירות לעזה. משום כך הם נמנעים מלתקוף בעומק ישראל ונותרים ממוקדים בלחימה לאורך קו הגבול, המהווה אזור נוחות לשני הצדדים, הגם שמי שמשלם את החשבון הם תושבי הצפון וחיילי צה"ל המוצבים באזור.
הפחד של חסן נסראללה מאיבוד שליטה על גובה הלהבות שהוא עצמו הצית בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר מצא את ביטויו בתגובה "חלשה" על חיסול סגן מנהיג חמאס, צלאח אל-עארורי, ברוב הדאחייה מעוזו של הארגון בלב ביירות. נסראללה חש שהוא חייב להגיב שהרי אחרת יאבד את יוקרתו בעיני תומכיו בני העדה השיעית בלבנון, ובעיני העולם הערבי, שגם כך מותח עליו ביקורת על שאינו נחלץ לסייע לחמאס במאבקו בישראל בעזה.
נסראללה גם חושש כי ישראל תפרש את רתיעתו מתגובה כסימן לחולשה ותגביר את המתקפות עליו. ולכן הפשרה נוסח נצראללה הייתה ירי טילים לעבר הר מירון שגרמו נזק מוגבל אך בלא הרוגים בצד הישראלי. ישראל מצידה העלתה הילוך וחיסלה בשעות הבוקר של יום שני את וויסאם טוויל, אחד ממפקדיו הבכירים של כח רדואן, כח המחץ של חיזבאללה הערוך בגבול עם ישראל. גם על כך, יש להניח, תבוא תגובה מצד חיזבאללה ואף היא תהיה "תגובה חלשה" כמו אלו שקדמו לה.
ואחרי כל זה, העובדה נותרת בעינה. חיזבאללה פתח במתקפה על ישראל, גם אם לא במלוא הכוח, ומידי יום הוא משגר טילים וכטב"מים במטרה להרוג בחיילים ובאזרחים שביישובי קו העימות בצפון. ואילו ישראל מצידה שומרת על איפוק ומכה בו בתגובה באופן מדוד וזהיר ומתוך רצון שלא להביא להסלמה לאורך הגבול.
לאן כל זה לוקח אותנו מכאן והלאה? מבחינת ארצות הברית התשובה ברורה. וושינגטון מבקשת למנוע הסלמה שיכולה להתרחב גם לחלקים אחרים של המזרח התיכון ולסכן אינטרסים וחיילים אמריקאים ברחבי האזור. לכן היא משקיעה מאמץ דיפלומטי במטרה להגיע להסכם שיאפשר לחיזבאללה לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפס בתמורה לויתורים ישראלים בשאלת סימון הגבול היבשתי בין שתי המדינות. במסגרת זו עשוי חיזבאללה, כך מקווים האמריקאים, להסכים שכוחותיו יסוגו אל מעבר לנהר הליטני, כפי שדורשת החלטה 1701 של מועצת הביטחון מקייץ 2006, החלטה שאותה הפר חיזבאללה לאורך השנים שעברו מאז.
הבעיה היא שככל הנראה בדיפלומטיה לא יהיה די ובלא איום ממשי ומוחשי קשה להניח שחיזבאללה יתרצה ויוותר. אין פלא שדוברים ישראלים, מראש הממשלה ועד לדובר צה"ל, שבים ומזהירים כי באם לא ישוב השקט לגבול הצפון ואם לא תיוצר לאורכו מציאות ביטחונית חדשה, לא יהיה מנוס מלפעול צבאית. ובמקרה כזה, כך איים שר הביטחון יואב גלנט, נעשה "העתק והדבק" למה שעשינו בעזה.
בינתים ממשיכים אפוא ישראל וחיזבאללה להחליף מהלומות לאורך הגבול אבל באותו היקף ועל פי אותם דפוסים וקווי מתאר של החודשים האחרונים. התקשורת מדווחת אמנם חדשות לבקרים על הסלמה בצפון אבל בפועל מדובר על "עוד מאותו הדבר."
ובכל זאת, מדובר כבר במאה ימים "של אותו הדבר" ולמספר יש משמעות ולבד מכך צה"ל מגביר את הקצב ואת איכות התקיפות שלו נגד חיזבאללה והדבר יכול לגרור את הארגון בניגוד לרצונו להחריף אף הוא את פעולותיו. ומה שחשוב יותר, הסבלנות של ישראל הולכת ואוזלת, ולמען האמת, כבר הגיע הזמן שנפסיק לגלות סבלנות ונפסיק להכיל את תקיפות החיזבאללה אלא נבין שמדובר במלחמה וננהג בהתאם.
לפי שעה - בצפון אין כל חדש. אבל הספירה לאחור לקראת הפיצוץ הבלתי נמנע כנראה החלה והשאלה הגדולה היא האם ניתן יהיה לעצור אותה.