במאמר זה אני מעביר ביקורת קשה על ההתנהלות של הדרג המדיני והמטכ"ל במלחמת חרבות ברזל, ולכן חשוב להקדים ולציין שכל האמור להלן לא בא להפחית כהוא זה מגבורתם של הלוחמים והמפקדים בשטח. כל שנותר לנו האזרחים הוא להצדיע לאומץ לבם ולהקרבתם של הלוחמים ולדמוע על כל נופל ופצוע. את גבורתם נמלל עוד דורות רבים. אבל אחרי יותר מ־100 ימי לחימה צריך להסתכל למציאות בעיניים - והמציאות היא קשה.
"כמויות מספיקות של אורניום": האו"ם מודה - איראן דוהרת לעבר נשק גרעיני
גלנט: "עלינו להיות מוכנים להתדרדרות המצב הביטחוני בצפון"
בח'אן יונס אנחנו עדיין נמצאים בשלב השני של התמרון הקרקעי, כאשר כוחות צה"ל נלחמים נגד חמאס בקרקע ובתת־קרקע. ברפיח ובציר פילדלפי טרם התחלנו את השלב הראשון של התמרון הקרקעי, וחמאס עודנו שולט שם צבאית ואזרחית. אפילו בצפון הרצועה צה"ל אינו שולט באופן מלא. עם הוצאת חלק מהכוחות משם, החלו מטחי רקטות לעבר ישראל. בימים שני ושלישי נורו מצפון הרצועה עשרות רקטות לעבר שדרות והדרום.
ברור שבתנאים אלו עשרות האלפים שפונו מעוטף עזה, משדרות, מנתיבות ועוד לא ישובו לבתיהם, כדי לחיות במציאות של 6 באוקטובר. כיום, שוק ג'באליה שוקק חיים, ואילו השווקים בשדרות ובנתיבות שוממים מאדם.
אלפי פליטים עזתים שעזבו לדרום מתחילים לחזור לצפון הרצועה וביניהם פעילי חמאס רבים. וישראל? היא ממשיכה לאפשר את הכנסתן של שיירות של דלק ומזון כ"סיוע הומניטרי" לרצועה, כאשר ידוע שחלק גדול מהסיוע הזה מגיע לחמאס ולא לתושבים.
מאז שחרור החטופים לפני כחודשיים, הלחץ שצה"ל מפעיל ברצועת עזה לא הביא אפילו לשחרור חטוף אחד נוסף. ועכשיו, כשישראל מצמצמת את הלחץ הצבאי ומוציאה כוחות מהרצועה, המוטיבציה של חמאס לשחרר עוד חטופים רק תקטן. הפיקוד העליון של צה"ל זנח את היעד של השתלטות על כל רצועת עזה ומיטוט שלטון חמאס, ומציע במקום זאת הקמה של רצועות ביטחון, פשיטות חטיבתיות ומלחמה התשה.
יתרה מכך, המאמצים לקדם תוכנית לבנות גדר בציר פילדלפי, מלמדים שהמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, מתכוונים לאפשר לחמאס להמשיך לשלוט בחלקים מרצועת עזה גם בעתיד ומעדיפים להסתפק בהיערכות לסיכול הברחות הנשק לארגון הטרור.
שום ביקורת באולפנים
חייבים להיות ישרים עם עצמנו. לו היו אומרים לנו בתחילת המלחמה שאחרי כשלושה חודשי לחימה, כך תיראה המציאות, איש מאיתנו לא היה מאמין שכך יהיה. על מציאות עגומה זו לא תשמעו דבר מפי רוב הכתבים הצבאיים, הפרשנים באולפנים והאלופים במיל'. כל אלו לא אומרים מילה אחת של ביקורת על המטכ"ל ותוקפים בחמת זעם את כל מי שמעז לבקר את הפיקוד העליון.
ועתה הולכים וגוברים הלחצים על הדרג המדיני להפסיק את הלחימה עוד בטרם השגת היעד המרכזי של המלחמה – מיטוט שלטון חמאס מבחינה צבאית ואזרחית. לא מעט פוליטיקאים, ועוד יותר מכך אלופים במיל', מציעים לקדם עסקת חטופים שתכלול את הפסקת הלחימה, ותומכים בזניחת המטרה החיונית של מיטוט חמאס. הם מסבירים לנו כי בחמאס תטפל ישראל מתישהו, במועד בלתי ידוע.
חשוב להבין שעסקת שחרור חטופים אשר תכלול הפסקה של הלחימה ושחרור אלפי מרצחים, משמעותה היא אחת ויחידה – תבוסה שישראל מעולם לא נחלה כמותה וניצחון אדיר לחמאס, לשאר ארגוני הטרור ולכל החפצים בהשמדתנו. עסקה כזו תעמיד בסכנה חמורה את ביטחונם של כל אזרחי ישראל ואף את עצם קיומה של המדינה.
המסר שיהדהד בכל רחבי המזרח התיכון ובעולם כולו הוא שישראל חלשה מאי־פעם ושאין ביכולתה להתגבר אפילו על ארגון טרור בינוני. אויבינו יבינו שכל מי שחוטף אזרחים או חיילים ישראלים יכול להוריד את המדינה כולה על ברכיה, וכושר ההרתעה של ישראל ייעלם כלא היה.
אבהיר ואומר שאין לי שמץ של טענה למשפחות החטופים. לו הייתי במקומם, הייתי עושה בדיוק את מה שהם עושים ואולי אף יותר. הוויכוח שלי הוא עם אותם אלופים במיל' ופוליטיקאים שמבינים היטב את משמעות הוויתור על היעד של מיטוט שלטון חמאס. למי שמעדיף לשכוח, גם בעסקת שליט תמכו הרבה מאוד אלופים במיל', ראשי מערכת הביטחון, וכמעט כל הפוליטיקאים.
גדי איזנקוט צדק כשאמר ש"צריך להפסיק לשקר לעצמנו" ושזה "זמן קריטי לקבל החלטות אמיצות". ואני מוסיף, כך צריך לנהוג בכל הנושאים העומדים על הפרק. יש לומר לציבור את האמת העצובה: ייתכן שאין "גם וגם".
כלומר, אולי לא נצליח להשיג גם את מיטוט חמאס וגם את שחרור כל החטופים. ייתכן שזה מצב של "או או". כמובן, אין להפסיק את המאמצים להחזרת החטופים הביתה, אבל בשום פנים אסור לוותר על חיסול מוחלט של שלטון חמאס, מבחינה צבאית ואזרחית. ועד אז, אין להפסיק את שלב "הלחימה העצימה", אפילו לא לרגע.
שני מיליון עזתים עלינו
הנושא השני שצריך לבוא ולומר את האמת בעניינו לציבור, הוא שביום שאחרי המלחמה יש רק שתי אופציות: האופציה האחת, שבצלאל סמוטריץ' אומר בקול רם ושביבי נתניהו תומך בה בשקט, היא שישראל תחזור לשלוט שליטה מלאה ביותר משני מיליון פלסטינים. כלומר, היא תדאג לכל צורכיהם, תקים ברצועת עזה ממשל אזרחי שיעלה 20־30 מיליארד שקל מכספי משלם המסים הישראלי בכל שנה, תבנה התנחלויות בלב מיליוני עזתים, ותקלע עצמה לבידוד מדיני בעולם כולו, ובפרט בקרב ידידיה, ובראשם ארה"ב, המתנגדת לאופציה זו מכל וכל.
האופציה השנייה היא שהרש"פ תחזור לשלוט, בצורה זו או אחרת, שליטה אזרחית ברצועת עזה (לצד שליטה ביטחונית שלנו), בדיוק כמו שהיא שולטת שליטה אזרחית על שלושה מיליון פלסטינים ביו"ש ודואגת לכל צורכיהם, וזאת תחת פיקוח של מדינות ערב העשירות, שבאפשרות הזו יזרימו מיליארדי דולרים לשיקום הרצועה. אלו שתי האופציות הריאליות היחידות, וכל החלומות באספמיה שהעזתים ייעלמו או שיבוא כוח רב־לאומי לשלוט ברצועה, הם הזיות חסרות היתכנות.
בעבר, דגל איזנקוט באופציה השנייה וטען כבר ב־2019 כי "צריך להביא לסוף שלטון חמאס, ולהביא לכך שאת הרצועה ינהל גוף מתון, וזו יכולה להיות רק הרש"פ". כיום, לא ברור מהי עמדתם של איזנקוט וגנץ בנושא. כך או כך, חובתו של המטכ"ל להמליץ לדרג המדיני מהי האופציה הנכונה מבחינה ביטחונית ולא להמתין באפס מעשה עד שהדרג המדיני יקבל החלטה. כמובן, ההחלטה הסופית תהיה של הדרג המדיני. האחריות למציאות העגומה שאותה אני מתאר במאמר, נופלת בראש ובראשונה על קבינט המלחמה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל.
קבינט המלחמה והמטכ"ל חייבים לעשות ריסטרט, להתעשת ולתכנן מחדש כיצד הם משיגים את היעד המרכזי והכי חשוב של המלחמה: מיטוט צבאי ואזרחי של חמאס. עליהם להבין כי חייבים לנצח במלחמה הזו ולחסל את שלטון חמאס, למען עתיד המדינה ולמען עתיד ילדינו.