אתה רק בן שנה. שנה וכמה ימים ליתר דיוק. אנחנו לא קרובי משפחה, אין לנו חברים משותפים, מעולם לא נפגשנו, אתה לא הילד החמוד של מכרים מהעבודה, ואזור החיוג שלך שונה בתכלית משלי. אבל בשלושה חודשים איומים למדתי להכיר אותך. את הווייתך, את הנוכחות המשמעותית שלך בעולם, את האופן בו השפעת ועודך משפיע על אינסוף אדוות.
"עסקת התרופות" מסמלת את כל מה שאינו מוצלח במסע להשבת החטופים | עו"ד אבי כאלו
דרוש תכנון מחדש: קבינט המלחמה והמטכ"ל חייבים להתעשת | חיים רמון
ראיתי בסרטונים כמה אתה מאושר בזמן שאתה משחק עם אחיך אריאל, את החיוך שלך שאפשר לזהות מקילומטרים, את השיער הג׳ינג׳י הניבט אלינו מתמונותיך, שגורם לנו לדמיין אותך גם בסתם פרסומות עם רקע כתמתם.
איזו מציאות נוראית נכפתה עליך. על האנשים שאתה אוהב. על השכנים שלך. על צעירים שבילו סמוך לחלקת האלוהים בה אתה גר. עברו יותר ממאה ימים והדעת עדיין מסרבת להאמין.
אתה בדיוק בגיל הזה שאנחנו לא זוכרים כשגדלים, אבל מספרים לנו קטעים ממנו בדיעבד בשיחות סלון בשבתות. אומרים לנו שלא אהבנו בטטה, שהושטנו יד לקערה של הכלב, שלא יכולנו לסבול ריחות של דברים, שנבהלנו מהרעש של הסודה סטרים.
אבל אתה, כפיר, לא זוכה להתחלות החדשות הללו, לטעמים שלא הכרת, לחיוכים לאנשים חדשים, לליטוף כלב או חתול, לדודים שמפנקים אותך.
במקום, בלי שעשית דבר מלבד לגור במקום שהבטיחו לנו שהוא בטוח, אתה כבר שלושה חודשים בשבי. שלושה חודשים. כמה אבסורדי שזה נשמע. בשבי. כמו בימים אפלים בהם לא הייתה לנו מדינה משלנו והיינו עוד מיעוט נרדף.
אתה בשבי עם אח שלך הגדול, שהוא רק בן 4, לצד אימך ובנפרד מאביך, ההורים היקרים שלך שהבטיחו שלא יאונה לכם רע. כשמדובר במפלצתיות לא אנושית בכל קנה מידה, את ההבטחה הזו לא ניתן היה לקיים.
נלקחת לחושך, ולפני כמה ימים ציינת בחושך הזה את יום הולדתך. ולא הייתה שם עוגה, נרות, או איזה משהו טעים, אלא רק אנשים שאתה לא מכיר, שהרוע נוטף מהם, שאינם חפצי חיים. אתה שם כי העזו לעבור כל גבול, גם במונחים של מלחמה, כי רצו לשבור לנו את הלב ואת הרוח, כי מסתבר שאין קווים אדומים וששנאה יוקדת היא משאב בלתי נדלה כשמדובר בעם היהודי.
אי אפשר לשאת את המחשבה הזו, להכיל את דבר הימצאותך בתופת כל כך גדולה במשך זמן לא מבוטל, בעודנו קמים, ישנים, חיים, מנהלים שגרה פחות או יותר תקינה. אני גם יודעת שאין בכוחי, או בכוחנו, האזרחים הפשוטים, לעשות דבר מלבד לקוות ולדרוש לראות את החיוך שלך שוב במהרה.
אני רק יכולה להבטיח לך, ממרחק 27 השנים המפרידות בינינו, שאין יום שבו אני לא חושבת עליך, עליכם משפחת ביבס יקרה, ועל כל החטופים שקר להם, חם להם, שמתגעגעים, כואבים, אוהבים, נזכרים, ובעיקר לא מבינים איך בחוזה הכל כך ברור שלנו עם האדמה שמתחתינו הסעיף "ושבו בנים לגבולם" מגיע עם אותיות קטנות.
מחכה לראות אותך, את כולם, בבית, מחכה לבשורה שתשחרר אותנו מהגעגוע אליך למרות שמעולם לא נפגשנו. מיכל.