"המלחמה היא המשך הדיפלומטיה בדרכים אחרות", היא אמרה ידועה המיוחסת לאיש הצבא וההוגה הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, שאת תורתו מלמדים בבתי הספר לפיקוד ולמטה. מהי הדיפלומטיה של ישראל מול אתגריה הביטחוניים והמדיניים? האסון שהתרגש על ישראל ב־7 באוקטובר הוא תוצאה של דיפלומטיה שגויה, שחשיבותה איננה נופלת מהכשלים המודיעיניים והצבאיים שלהם נחשפנו.
דיפלומטיה חדשה צריכה לתת מענה לאתגרים המדיניים והביטחוניים של ישראל. התכלית המדינית העליונה היא השגת ביטחון לאזרחי ישראל והבסה מלאה של חמאס, על תשתיותיו הצבאיות ומנהרותיו. זו מחייבת הגעה לשליטה מלאה של צה"ל ברצועת עזה למשך שנה לפחות, והמשך הטלת כיתור ומצור בכל אזורי המנהרות, תוך מאמץ להקטין משמעותית את הפגיעה באזרחים חפים מפשע.
אין לישראל ברירה אחרת, משום שעצירת הפעילות הצבאית ללא שחרור החטופים וניצחון במלחמה תגרום לישראל נזק תדמיתי שיעודד פעילות צבאית עוינת, ירחיק מדינות ערביות ידידותיות, ויחליש את ישראל בעיני בנות בריתה במערב. ומי ינהל את הרצועה לאחר המלחמה? אף גורם ערבי או בינלאומי לא יסכים לנהל את הרצועה לפני שישראל הבטיחה שאחרון מחזיקי הנשק של חמאס ינוטרל. די בכמה מאות חמושי חמאס שישרדו את המלחמה כדי להטיל מורא על כל גורם שינסה להיכנס לזירה במקום חמאס. במצב זה ישראל תישאב בהדרגה לנהל את הרצועה על ידי ממשל צבאי, כפי שהיה אחרי 1967.
ישראל גם תצטרך לתאם עם המצרים את החזרת הפיקוח הישראלי על ציר ההברחות – ציר פילדלפי. בהתבסס על הניסיון של האמריקאים בעיראק, תצטרך ישראל להשקיע באוכלוסייה האזרחית על ידי תשלום משכורות (במקום הרשות הפלסטינית), מניעת אסון הומניטרי, סיוע בשיקום, ויצירת בידול בין אזרחים תמימים לבין הארגונים החמושים. בתקופת המעבר, שתארך כשנתיים, תצטרך ישראל לנהל את הרצועה על כל המשתמע מכך, ורק לאחר מכן ניתן יהיה להעביר את השליטה לגורם אחר.
נראה כי לא יהיה לישראל מנוס מלאחד מחדש בין הגדה המערבית לבין רצועת עזה במסגרת אופק מדיני שישראל, בתיאום עם הקהילה הבינלאומית ומדינות ערביות ידידותיות, תציע לפלסטינים. קונספציית "ניהול הסכסוך" הולידה ייאוש בקרב פלסטינים ודחפה את אבו מאזן וצמרת הרש"פ לפעול נגד ישראל בפורומים בינלאומיים. האינתיפאדות, גלי טרור פלסטיניים ותמיכה בחמאס התרחשו בהיעדר אופק מדיני שייתן לפלסטינים חיים בכבוד ללא מצור או שליטה ישראלית.
טיפול מדיני יחייב את ישראל להחזיר את הביטחון בגדה המערבית ולהיות מעורבת, לצד הקהילייה הבינלאומית, בעיצוב מחדש של הרש"פ אחרי אבו מאזן. אחת האפשרויות היא להיענות לדרישה האמריקאית ולחתור להפרדה גיאוגרפית ומדינית רב־שלבית, שיכולה לכלול שלטון עצמי פלסטיני והגעה למדינה מפורזת, כאשר כל שלב, שיימשך מספר שנים, ילווה בפיקוח הדוק על מימוש ההתחייבויות שניתנו בשלב הקודם. כל זאת, כאשר ישראל שומרת לעצמה את השליטה הביטחונית לפחות לתקופת ביניים. היענות ישראלית לבקשת הממשל האמריקאי תפחית את הלחץ הבינלאומי והאזורי על ישראל להפסיק את המלחמה בעזה לפני השגת המטרות.
סמל שלא נס ליחו
אתגר מדיני נוסף הוא סוגיית ירושלים והר הבית. רוב הישראלים היהודים אינם מודעים לנזק הגדול שנגרם לישראל ממדיניות בלתי אחראית בירושלים ובעיקר בהר הבית, שהמוסלמים רואים בו את מסגד אל־אקצא. כל מי שעוקב אחרי המדיה בעולם המוסלמי נחשף לעוצמה המזיקה של הסיקור שמקבלות פעולותיה של ישראל באל־אקצא. סיקור זה – מעבר להתנגדות לציונות ולישראל – מגביר את האנטישמיות בעולם המוסלמי, ובכך מסכן גם יהודים בחו"ל שאין להם דבר עם מדיניותה של ישראל.
האם זה מקרי שאיראן קבעה את "יום אל־קודס" ביום השישי האחרון של חודש רמדאן, ושחמאס כינה את המתקפה הברברית שלו "מבול אל־אקצא"? האם זה מקרי שבתמרונים צבאיים באיראן ובעזה מציבים את הדגם של כיפת הסלע (מבחינתם: מתחם אל־אקצא) כיעד לכיבוש? ברור שאל־אקצא הוא סמל מגייס מדרגה ראשונה.
זהו סמל שלא ינוס ליחו, משום שהמשתמשים בו יודעים שישראל עשתה ותמשיך לעשות את כל הטעויות האפשריות ביחסה להר הבית. המשטרה תמשיך להעדיף את קבוצות המקדש, תמשיך להעלים עין ולסייע להן לקיים תפילות חרישיות המנוגדות לסטטוס קוו; תמשיך לפרוץ לתוך מסגד אל־אקצא עם מדים ונעליים ורימוני הלם ועשן; תמשיך להרחיק את שומרי הווקף ולפגוע בתפקודם. הפלסטינים, מצדם, ימשיכו להפיץ בעולם המוסלמי את הסרטונים שמראים את פעולות ארגוני המקדש והמשטרה.
במילים אחרות, ישראלים ויהודים בעולם משלמים את מחיר ההעדפה הממשלתית של האינטרסים המשיחיים והאידיאולוגיים של מיעוט קטן. חמאס ואיראן ימשיכו להסית, אולם יש הבדל בין תעמולה שקרית לבין תעמולה המגובה בעובדות ובסרטונים אותנטיים.
טוב תעשה ישראל הרשמית אם תתחייב בפומבי שהיא שומרת על הסטטוס קוו שקבעה הממשלה בשנת 1967, שהיא מוכנה לשחזרו ושאין לה כוונה לשנותו. הצהרה פומבית זו חייבת להיות מגובה במעשים, ובראשם החזרת הסמכויות למנהלת הווקף ותיאום מלא בין המשטרה לבין הווקף, כפי שהיה עד שנת 1996.
הכותב הוא חבר סגל באקדמיית אלקאסמי ומשמש נשיא האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם