112 יום עברו מאז שהתרגשה עלינו מלחמה שמעולם לא חשבנו שנחווה בימי חיינו. לא משנה בני כמה אנחנו. לצד המלחמה והכמויות האדירות של האובדן, ואולי בראשה, ניצבים 136 חטופים שעדיין מצויים בשבי חמאס, בקור, בגשם, בדחיסות איומה, בתת תנאים, ברעב, בחשש מתמיד לסיים את החיים במרתף טחוב ברצועת עזה בשפל נפשי וגופני. וכך, מגיל שנה ועד העשור התשיעי, נמצאים בלב המאפליה ישראלים שבסך הכל ייחלו לחיים פסטורליים בעוטף עזה, או תרו אחר תחושת שחרור במסיבת הטבע בקיבוץ רעים.
וזהו. חלפו יותר משלושה חודשים, ועדיין יש שם בני אדם. גברים, נשים, קשישים ושני ילדים, אנשים עם משפחות, עם עבודות, עם שכירות שהם חייבים לשלם, עם חשבונות שהולכים ונערמים, עם חשק עז לקפה של בוקר, לעוגה של בין ערביים, לכוס יין של ערב. כאלה שיש להם מטרות ויעדים להמשך דרכם, אולי להתחיל תואר, לעשות הסבת מקצוע, להרחיב את המשפחה. כל זה נקטע באיבו. ככה פתאום.
בכל יום שעובר אני, ואנחנו, נתקלים במגוון דעות על המגעים להשבת החטופים, זאת לצד התקדמות המלחמה בשטחי רצועת עזה והחשש מפתיחת חזית בצפון הארץ. בכירים יותר ופחות, בעלי מקצוע השייכים להווה וכאלה מהימים ערב ה־7 באוקטובר. וכולם בטוחים שהם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, למרות שלא תיארנו לעצמנו שנהיה בכזאת מצוקה לפני אותו יום ב־06:30 בבוקר. שלל דעות שומעים גם על האופן בו מסקרים את הלחימה על כל המשתמע מכך.
נראה לי ששכחנו, כולנו, את אלה שחייהם לא ישובו להיות כשהיו. את הורי החטופות טרוטי העיניים, שמדברים סביבם כל הזמן על שתי מילים מחרידות שאפילו קשה לי להעלות על דל מקלדתי – אפשרות של היריון בשבי, את הורי החטופים שטוענים סביבם להתעללות קשה, ולילדי החטופים המבוגרים יותר, החוששים שהסבא של נכדיהם כבר לא בין החיים. וכך נדמה גם שלא חושבים על המשפחות השכולות, בטח כשמדברים בכזאת קלות על הפסקת המלחמה, או לחילופין על להמשיך אותה בכל הכוח. יהיה מה שיהיה.
המאמץ להשבת החטופים חשוב מאי פעם. זה לא הגיוני שאנחנו מנסים לשמור על חיינו יחסית שגרתיים כששם כל דקה היא כמו נצח. כפול מאה. בנקודה כואבת סמוכה ניצב זיכרון הנופלים הרבים, הקצינים, החיילים, השוטרים ואנשי הקבע, שניצבו מול האויב האכזרי והסתכלו לו בעיניים בידיעה שהם מעדיפים לשמור על המדינה מאשר לשמור על עצמם. ברור מאליו שצריך להחזיר את כל החטופים, ועכשיו, ולהבין איך עושים את זה מבחינה צבאית.
אבל, וזה אבל גדול, אנחנו צריכים להיזהר במה שאנחנו אומרים. עלינו לחשוב שיכול להיות שהחטופים או בני משפחותיהם מקשיבים להתבטאויות הללו, גם לאלה שאומרים שהחזרתם היא לא המטרה העליונה. יכול להיות שמשפחות הנופלים או הורים שילדיהם נלחמים ברצועה מאזינים למאן דהוא שטוען שהמדינה יותר חשובה מסך חייליה, גם אם אותו אדם בטוח לחלוטין שהמשנה הביטחונית שבפיו היא מה שצריך כדי להילחץ ממחוזות השאול שלפתחנו. הגיע הזמן לזכור שכל מילה, כל אות וכל הברה משמעותית מתמיד בכל הנוגע לאלה שיקיריהם הפכו למוכרים בעל כורחם. כי רצה הגורל ומחבלי חמאס האכזריים גדעו את חייהם או החליטו לקחת אותם בשבי. עכשיו, אחרי זה, אפשר להביע דעה. ממש כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, בדיוק כמו בהגדה של פסח. רק שעוד לא יצאנו, ולא בטוח מתי זה יקרה.