חשוב לחזור ולהזכיר שמדובר בהחלטה מקדמית בנוגע לסעדים זמניים בלבד. ביהמ"ש הבינ"ל לא קיבל הכרעה בנוגע לקיומו של רצח-עם, אלא רק לגבי ההיתכנות התיאורטית שרצח-עם מתקיים בהתבסס על הנתונים שהוצגו בפניו על-ידי דרום אפריקה וישראל. כבר בשורה התחתונה אפשר להתייחס להחלטה הזו כהחלטה הכי טובה שישראל הייתה יכולה להשיג בנסיבות הקיימות, אבל אפשר להתייחס אליה באותה המידה כהחלטה הכי פחות גרועה שביהמ"ש יכל לקבל.
אם למישהו או מישהי היה ספק לגבי החשיבות של ההשתתפות הישראלית בהליך – הספק הזה צריך להיות מוסר. ביהמ"ש אמנם קיבל את מרבית הסעדים שהתבקשו על-ידי דרום אפריקה, אבל ברובם ככולם מדובר בסעדים שאין לישראל בעיה ליישם אותם. יתרה מכך, קרוב לוודאי שישראל תטען שמדובר בסעדים שככלל מיושמים בשטח – שכן צה"ל נוקט באמצעים למנוע ולנטרל כל חשש לרצח עם, ישראל מכניסה סיוע הומניטרי, והפעילות הצבאית נעשית רובה ככולה בצורה חוקית, בהתאם למשפט הבינ"ל ההומניטרי, וללא כל כוונה לבצע רצח עם. ללא ההופעה של הצוות הישראלי, ביהמ"ש היה נשאר רק עם התמונה שהציגו בפניו נציגי דרום אפריקה, וסביר להניח שהסעדים החמורים יותר היו מתקבלים.
ההחלטה היא הכי פחות גרועה, כי כל מי ששמעו את נשיאת ביהמ"ש מקריאה את ההחלטה יכלו לקבל את הרושם הברור שביהמ"ש אימץ את הנרטיב של דרום אפריקה. ההתייחסות הייתה בעיקר לנזקים שנגרמו על-ידי ישראל לאוכלוסייה העזתית, ולהתבטאויות הבעייתיות של פוליטיקאים בכירים יותר או פחות. מעבר למילים ספורות לגבי אירועי השביעי באוקטובר, לא הייתה התייחסות אמיתית לתפקידו של חמאס ביחס לנזק שנגרם בעזה ולאיום המתמשך שארגון הטרור מהווה כלפי ישראל.
גם השופט ברק, אשר בנוגע לרוב הסעדים עמד בדעת מיעוט, הצטרף לדעת הרוב בנוגע לסעד הדורש מישראל למנוע ולהתמודד עם התבטאויות אשר עשויות להוות הסתה לרצח עם. אני מאד מקווה שהפוליטיקאים הישראלים יבינו את ההשלכות המהותיות של ההתבטאויות הללו ויפנימו זאת ללא צורך בהתערבות של היועצת המשפטית לממשלה, וללא צורך להתחבא מאחורי החסינות הפרלמנטרית שלהם.
אחד הסעדים המעניינים והמאתגרים מבחינה יישומית הנו הסעד שדורש מישראל להכניס סיוע הומניטרי מספק לרצועת עזה. כבר כעת ישראל מכניסה סיוע הומניטרי, אך על פי כל המדדים שמתפרסמים על-ידי מומחי האו"ם וארגונים הומניטריים, כמות הסיוע אינה מספיקה כדי להתמודד עם האסון ההומניטרי המתפתח ברצועה.
מאחר שההחלטה של ביהמ"ש אתמול הסתמכה רבות על התבטאויות ודו"חות של גורמים רשמיים של האו"ם, חשוב שישראל תתמודד עם המציאות הזו, ולא תסתפק בטיעון שהסיוע שנכנס כעת הוא מספק. ישראל צריכה לעשות מאמצים על מנת להגדיל את הסיוע בצורה אפקטיבית כדי להפחית את הנזק שנגרם לאוכלוסייה האזרחית הלא מעורבת ברצועה, ולהתמודד עם הפגנות כנגד כניסתו של סיוע כזה לעזה.
בה בעת, לא ברור מי יפקח על הסיוע ויעזור לוודא שהכמויות מספקות והוא מגיע ליעדו ולא נחטף על-ידי חמאס לשימוש של לוחמיו. אני מאמין ומצפה שישראל תדאג לשתף פעולה עם גורמי האו"ם אלו בצורה מיטבית כדי להבטיח שסיוע הומניטרי לא רק נכנס, אלא גם מחולק בצורה אפקטיבית, אבל צריך גם להבהיר שהאחריות הראשית לחלוקה אפקטיבית מוטלת קודם כל על הרשות השלטת בפועל בעזה – חמאס.
לסיום, חשוב לציין שמעבר לדחיית הסעדים הבעייתיים במיוחד (כגון הפסקת הלחימה), אחד ההישגים החשובים בהחלטה הוא ההתבטאות החד משמעית של ביהמ"ש בנוגע להכרח לשחרר את החטופים באופן מיידי וללא כל תנאי מקדים. העובדה שבכך בחרו השופטים לנעול את החלטתם יוצרת סימטריה עם פתיחת הדברים עם תיאור אירועי השביעי באוקטובר, ומזכירה את הדחיפות שבהחזרת כל החטופים כיעד עליון בחשיבותו.
התרעות פיקוד העורף