מאז בחירות 2022 מייצב את עצמו בני גנץ כמבוגר האחראי, המאחד, הממלכתי, איש הביטחון, שיודע לחבק גם את החברה החרדית וגם את החברה הערבית, גם את הימנים וגם את השמאלנים, גם את הליברלים וגם את השמרנים. לפיכך, העלייה במנדטים בסקרים הייתה בהתאם והתחושה הייתה כי בבחירות הבאות "המחנה הממלכתי" עשויה להפוך למפלגת שלטון. ואז הגיע התאריך הארור והמקולל, ה־7 באוקטובר, ושוב גנץ ומפלגתו היו הראשונים לקפוץ תחת האלונקה, ללא תנאים מוקדמים וללא כיבודים מיותרים.
סקר מעריב: גנץ ממשיך לעלות, כמה קיבלה הליכוד? | תמונת המנדטים
לגנץ אין כנראה את הקילר אינסטינקט הפוליטי. הוא יכול היה להיות סוג של משה דיין במלחמת ששת הימים, אך לאט־לאט נמוג ונראה כי הוא מתקפל חזית אחר חזית. הוא לא נראה כלוחם עיקש מול נתניהו בסוגיית עסקת חטופים, וגם לא בכל הנוגע להכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה, כשאנו לא מקבלים בתמורה אפילו שמץ של מידע על חטופינו. לא נראה שהוא נלחם מול ההכרזות של נתניהו על המשך המלחמה עד להגעה ליעד לא מוגדר, ולמשך זמן לא מוגדר, וכל זאת כאשר עשרות אלפים מתהלכים כפליטים וחבלי ארץ שלמים שוממים.
הוא לא נראה כמי שנלחם מספיק מול שרי ממשלה מתלהמים שעוסקים בזוטות ובהחלשת המערכת הצבאית ומתנהגים לעתים כתגרנים בשוק. הוא עומד מובס מול שורה של הכרעות תקציביות, בהן אי־סגירת משרדים ממשלתיים מיותרים. הוא נכנע גם לאחר שבן גביר החליט על מינוי מ”מ לנציבת שב”ס בניגוד להסכם שנחתם מול גנץ עם כניסתו לממשלה. הוא נכנע להתנהלות הכושלת של נתניהו, שלא רק שהתגלה כמר אי־ביטחון אלא גם כמר אי־מדיניות.
לאט־לאט גנץ מתחיל להיראות כעלה תאנה חסר השפעה בממשלה, שתחת הנהגתה הצבא מדשדש בבוץ העזתי וחבלי ארץ נותרים שוממים. אם ימשיך בדרך הזו, מהלך בין הטיפות ואינו אמיץ דיו לדבר ברור, יצמח בסוף דווקא מנהיג אחר מבין שורות מפלגתו – גדי איזנקוט.
הגיע היום שבו גנץ צריך להחליט אם לצאת מהממשלה או לאכוף את הקווים האדומים שעליהם הסכים עם נתניהו טרם כניסתו אליה. הגיע הזמן שיגיד את האמת – שלטווח הארוך פתרון מדיני הוא בלתי נמנע וכי אנו לא רוצים שעזה תהיה מה שווייטנאם הייתה לאמריקאים.
בעוד נתניהו מנווט עם ממשלתו החלטות שיבטיחו את שרידותה עד 2026, גנץ ולצדו חילי טרופר ימשיכו להיתפס בעיקר כנחמדים. אך נחמדות לא בונה מנהיגות.