כשנשיאת בית הדין הבינלאומי, השופטת האמריקאית ג'ואן דונוהיו, הקריאה את צו הביניים בבקשתה של דרום אפריקה נגד ישראל, היא נשאה בקולה סיפור מרכזי בהליך הזה. כשעברה מצו אחד לבא אחריו – החובה לסיוע הומניטרי, החובה להעניש מסיתים לרצח עם, החובה לדווח לבית הדין בעוד חודש - התברר מה שאף אחד לא ציפה לו: היא עצמה חתמה על כל הצווים נגד ישראל.
שחרור חטופים והפסקת אש ארוכה: ישראל וחמאס מתקרבים לעסקה | כל הפרטים
ח"כ מעוצמה יהודית טוען: "משהו מסריח, מישהו ידע מה קורה ברצועה"
כדי להבין מדוע חתימתה היא סיפור מרכזי צריך לחזור כמה שנים אחורה. בסביבות 2018 החל ממשל טראמפ לעבוד על "עסקת המאה" – תכנית ראוותנית לחיזוק האחיזה האמריקאית במזרח התיכון ולהסדר שלום. אחד מאדניה של תכנית זו הייתה סגירתו של ארגון הסיוע לפליטים הפלסטינים, אונר"א. עבור טראמפ, מטרת הקיצוץ לא הייתה קשורה לטרור. אונר"א נתפסה בעיניו כמשמרת את הפליטים הפלסטינים, וכמחסום בפני הסדר קבע. מימון אונר"א קוצץ משמעותית, אבל בוושינגטון הגיעו למסקנה שמסוכן לסגור את הברז.
אל מול התכנית האמריקאית להתבססות מחדש באזור, ירושלים שלחה סיגנלים לכיוון אחר. כבר ב-2015 חברה סינית זכתה בניהולו של הנמל הפרטי בצפון מפרץ חיפה. התכניות התקדמו, ובדצמבר 2018 נפוצו שמועות שבבית הלבן התעצבנו מהפניה של ישראל מזרחה. דווח שהצי השישי האמריקאי לא יעגון יותר בחיפה.
"ממשלת השינוי" סימנה דווקא את המשך הפזילה הישראלית לעבר בנות ברית חדשות. ראש הממשלה בנט הידק את התיאום הביטחוני עם פוטין. המגמה הגיעה לשיא כשבסוף פברואר 2022 ישראל דחתה בקשה אמריקאית להצביע נגד רוסיה במועצת הביטחון של האו"ם. מומחים מהממסד הביטחוני הזהירו שההרפתקאות הללו מיותרות ומסוכנות. מצד שני, ניתן היה לראותן במסגרת נרטיב רחב יותר של שקיעת האימפריה האמריקאית.
על רקע זה צריך לראות את ההתנהלות של הנשיא ביידן במשך המלחמה הנוכחית. בשבועות הראשונים הוא שימש כדמות אב נכספת עבור הישראלים היתומים. אבל כשם שהצי האמריקאי התייצב במהירות לצד ישראל, כך הזדחלה גם הדרישה להימנע מפגיעה מכוונת באזרחים ולגבש תכנית מדינית. לקראת סוף ינואר, תנועת המלקחיים התגבשה לשלוש הכרעות משמעותיות: ראשית, הסכם נשק משמעותי במסגרתו ארה"ב מספקת אלפי חימושים ושלוש טייסות קרב חדשות (25.1); שנית, החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג שמטילה על ישראל מסגרת של פיקוח ומעקב בינלאומי (26.1); ושלישית, החלטה אמריקאית להקפיא את המימון לאונר"א (26.1).
אך האמנם החלטת בית הדין הבינלאומי היא אחד מאדניה של מדיניות אמריקאית באזור? בתפקידה הקודם, הייתה השופטת דונהיו היועצת המשפטית במשרד החוץ האמריקאי. בהחלטתה מצד אחד לצאת נגד ישראל באמצעות צו ביניים הקושר אותה לג'נוסייד, ומצד שני לא משית עליה הפסקת אש, דונהיו הצליחה לממש בבית הדין היבט קריטי במדיניות החוץ של ביידן. כוונתי איננה לומר שדונהיו עשתה זאת במודע, לפקק בעצמאותה, או כל קונספירציה דומה. להיפך, במאמציה לגבש פשרה בין שופטים, שהיא עצמה תוכל לעמוד מאחוריה, היא מבטאת את תפיסות העומק שלה, ומשקפת את מה שהסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה קרא לו "הביטוס": הנחות מוצא וההעדפות שמבטאות את המקום שממנו באה. כפי שאמר הפרופ' האמריקאי למשפטים הרולד קו בראיון ב-PBS, בהחלטתו של בית הדין הבינלאומי "אומר לישראלים את מה שאנחנו אמרנו להם בכל מקרה". קו היה מחליפה של השופט במשרד החוץ, כאשר זו עזבה את תפקידה לטובת בית הדין הבינלאומי.
בספרו מ-2021, טען ההיסטוריון סמיואל מוין, שמשמעותה בפועל של מדיניות החוץ האמריקאית היא מלחמה נצחית עם כסות משפטית "הומנית". קל לטעון, יחד אתו, שזו המשמעות הפרקטית של מציאות בה עסקת נשק והחלטת בית הדין הבינלאומי משלימות זו את זו. אבל אולי זה טיעון קל מדי. אפשר להניח שהחיבוק האמריקאי לא מוגש לנו מאהבה, אלא כדי למנוע זליגה מזרחה. ולהבדיל מטיעון "המלחמה הנצחית" של מוין, ההליך בהאג מבסס סד זמנים סופי – טווח של כשלוש-ארבע שנים בערך. זהו גם הטווח שבו האימפריה האמריקאית סימנה מטרה: הסדר כפוי, פחות או יותר, של שתי מדינות. כל צד שלא יתיישר לפיו ישלם מחירים גבוהים. כמובן, הסיכויים שבטווח זה ביידן ימשך להיות בבית הלבן הם לא גדולים. אבל מי שמתעלם מהחלטת בית הדין הבינלאומי מהמר על קלף בכלל לא בטוח: שטראמפ, שבעצמו התחיל את תהליך סגירתה של אונר"א, ילך לכיוון אחר.