מתחילת הלוחמה האינטנסיבית ברצועת עזה, נכתב ודובר רבות על אונר"א: סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים, אשר נראה כי חלק מבוגריה ופקידיה תמכו באירועי השבעה באוקטובר. עוד לפני האירועים האחרונים, ולמעשה מהקמת הסוכנות ב-1949, ניכרים כשלים בשני מישורים: מנדט הארגון ותפקודו.
רצחו, חטפו וחילקו נשק: החשדות המזעזעים נגד עובדי אונר"א
בכיר ישראלי: "קרובים מאי פעם למלחמה עם לבנון"
ביחס למנדט: אונר"א אינה נדרשת ליישב את הפליטים הפלסטינים, סטטוס הפליטות תלוש מהמצב הסוציו-אקונומי של הפליטים ומועבר מדור לדור. בנוסף, בניגוד לפליטים מסכסוכים אחרים בעולם – אשר מטופלים על ידי גוף או"ם אחר – פליטי אונר"א אינם מאבדים את סטטוס הפליטות גם אם קיבלו אזרחות במדינה אחרת, וגם אם היו מעורבים בפעילות טרור. ביחס לכשלים התפקודיים של אונר"א: מתקני הארגון נוצלו לאחסון תחמושת ולשיגור רקטות לעבר יישובי ישראל, 99% מעובדי הארגון הינם פלסטינים שרבים מהם בו-זמנית נמנים עם מוטביו, וקיימת פוליטיזציה שמתבטאת בהנצחת נרטיב וזהות הפליטות הפלסטינית בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי שמתקיים במתקניו.
ההחלטה של שמונה מדינות מערביות להקפיא כספים המיועדים לאונר"א – כולל שתי התורמות הגדולות ביותר שלו (ארה"ב וגרמניה) – מייצרת הזדמנות משמעותית להשפיע על תפקוד הארגון. אך כדי שהשינוי המיוחל יגיע, חשוב להפריד בין הפסקת המימון להתנייתו. ההיסטוריה ביחס לנוכחות מערבית בארגוני או"ם מלמדת שאין חלל ריק – כאשר מדינות מערביות מצמצמות נוכחות, מקומן נתפס על ידי מדינות אחרות, פחות ידידותיות לישראל. כך למשל, לאחר שנשיא ארה"ב טראמפ החליט לעצור את המימון לאונר"א ב-2018, מספר המדינות הערביות בקרב עשר התורמות הגדולות ביותר לאונר"א גדל מאחת לארבע.
לכן, ללא קשר לממצאי החקירה שהאו"ם מבצע בפרשייה אשר הובילה להשעיית המימון, כל הזרמה נוספת של כספי מדינות מערביות לאונר"א צריכה להיות מותנית בשינויים מהותיים בתפקוד הארגון.
דוגמאות לשינויים מתבקשים כוללות: הצבת כח שמירה בינלאומי על מתקני אונר"א שכיום נשלטים על ידי הריבון בשטח, שינוי מפתח עובדי אונר"א כך שיורכב ברובו מכח מקצועי בינלאומי, מתן פומביות לרשימות עובדי אונר"א שיאפשר להתחקות אחר פעילותם הציבורית והתנהלותם ברשתות חברתיות, וכן הכשרות לעובדי אונר"א אשר יכללו רכיב חינוכי על אנטישמיות. המלצה אחרונה זו אף מבוססת על תובנה כללית שעולה מדו"ח שחובר על ידי אחמד שהיד: דווח האו"ם לענייני חופש דת או אמונה, בדו"ח שהוקדש לתופעת האנטישמיות ואשר הוצג בפני האסיפה הכללית של האו"ם ב-2019. תיקונים אלה יהוו בסיס משמעותי לשינוי בהיבט התפקודי של הארגון.
רובד נוסף ועמוק יותר, שייתן מענה לתפקידה של אונר"א בפוליטיזציה של נרטיב הפליטות הפלסטינית, הינו העברת מימון מערבי לרשת מוסדות חינוך שתפעל במתקני אונר"א. זאת, בניגוד למצב כיום, לפיו הסילבוס אשר נלמד במוסדות אונר"א תואם את החומר הלימודי שמאושר על ידי הריבון בשטח. כאשר הריבון בשטח הוא חמאס, ו-58% מתקציב אונר"א מוקדש לחינוך, ברורה המשמעות של מהלך כמו התניית המשך מימון אמריקאי לאונר"א בהצבת בתי ספר אמריקאים בשטחים בהם אונר"א פועלת.
כדי שהדוגמאות לעיל ייצרו שינוי משמעותי בשטח, נדרש מכניזם אשר יבקר וינטר את פעילות אונר"א באופן שיטתי. לא עוד תרומה שנתית קבועה לאונר"א, אלא תרומה בהפרשי זמן קצרים יותר, אשר תותנה בקיום ביקורת קפדנית על ידי צוות עם נציגות למדינה התורמת, שבכוחו לוודא – טרם ההעברה הבאה – שכספי המדינה הגיעו ליעד אליו נועדו.
הצעדים הללו מספקים יתרונות ברורים לניצול ההזדמנות שנוצרה בעקבות החלטת המדינות המערביות להשעות את כספי אונר"א לטובת מענה לבעיות הנובעות מההיבט התפקודי של הסוכנות. יחד עם זאת, אין ביכולת התניית המימון לפתור שתי בעיות מהותיות שנובעת מעצם קיומה של אונר"א ברצועת עזה ובגדה המערבית: הנצחת מעמד הפליטות של פלסטינים החיים תחת ריבונות פלסטינית, והסרת אחריות מהרשויות הפלסטיניות לטיפול באוכלוסייה בשטחיהן. נושאים אלה, יוכלו לקבל מענה רק באמצעות צעדים מקיפים יותר אשר ידרשו הירתמות לא רק של העולם המערבי, אלא גם של שחקנים ערביים. עד שזה יקרה – אל לנו לפספס את ההזדמנות לשינוי שנוצרה עקב הקפאת הכספים.
ד"ר מיכל חטואל-רדושצקי יועצת בכירה במיינד ישראל, מרצה באוניברסיטת תל אביב וחברה מייסדת בפורום דבורה: נשים במדיניות חוץ וביטחון לאומי.