ביום שישי שוגר טיל חות’י לעבר מכלית בריטית. הים האדום הפך מאז נובמבר לזירה נוספת במלחמת ה”פרוקסיז” (השלוחות) של איראן נגד ישראל ונגד ארצות הברית והמערב.
בעוד שהמלחמה רחוקה מלהסתיים, זה המסר התקיף של האמריקאים לחות'ים
"הקומבינה" שרצתה לעשות מצרים עם החותים מתחת לאף של ישראל
החות’ים קושרים זאת במלחמה בעזה, אך למעשה זה חלק ממתקפה כוללת בהכוונת איראן על אינטרסים מערביים, בעיקר אמריקאים ובריטיים, ברחבי המזרח התיכון, שכוללת גם פיגועים של ארגוני טרור שיעיים בחיילים אמריקאים. התגובה האמריקאית הייתה עד כה מתונה יחסית מתוך רצון למנוע התלקחות אזורית שלדעתם עלולה להוביל למלחמה נגד איראן עצמה. אך הריגת שלושה חיילים אמריקאים בגבול סוריה־ירדן על ידי כטב”ם של מיליציה שיעית עשויה לשנות זאת.
לוושינגטון אין אומנם אשליות לגבי תפקידה של איראן באירועים, אך בשלב זה כוונתה היא להגיע עמה להבנות, לרבות בנושא הגרעין. ואם ניתן להגדיר את מדיניותה עד לזמן האחרון כ”תחזיקו אותי”, הרי שעם התגברות הלחץ מצד הרפובליקנים בקונגרס וגורמים אחרים לנקיטת אמצעים תקיפים יותר, זה עשוי להשתנות.
התוקפנות החות’ית בים האדום הייתה נקודת מפנה מבחינה זאת, שכן בנוסף לסיכון האסטרטגי שבה, היא עורמת בעיות נוספות על כלכלת העולם בתקופה מאתגרת בלאו הכי. ארצות הברית הודיעה על הקמת כוח ימי בינלאומי להבטחת חופש השיט בים האדום, ומאז מתבצעות כמעט מדי יום תקיפות אוויריות מסוגים שונים על החות’ים, בים וביבשה.
ההחלטה לפעול צבאית אומנם נתקלה בהתנגדות חריפה מצד האגף השמאלני במפלגה הדמוקרטית בקונגרס, וראשת הקבוצה “הפרוגרסיבית” בבית הנבחרים אפילו טענה שזו “הפרה בוטה של החוקה”, אך הממשל שלף תקדים מלפני 220 שנים כשאמריקה בראשות הנשיא ג’פרסון פעלה בכוח נגד שודדי ים בים התיכון. יעילות הפעולות בשלב זה איננה ברורה, אך יש להניח שעוצמתן תגבר בימים ובשבועות הקרובים.
הים האדום איננו דרך ללא מוצא ותעלת סואץ היא המעבר העיקרי לסחורות מהמזרח הרחוק לאירופה ולמקומות אחרים. חרף העימותים הפוליטיים, העולם עודנו גלובלי מבחינה כלכלית ובים האדום עוברים %40 מהסחר בין אסיה ובין אירופה ו־%15 מתנועת האוניות, כך שהארכת הנתיב מסביב לאפריקה מביאה להאמרה של מחירי התובלה והביטוח הימי ולדחיית מועדי האספקה - ובסופו של דבר לעליית מחירים ולהאצת האינפלציה - לא דבר רצוי, בפרט בתקופת בחירות. רצה הגורל שגם תעלת פנמה חסומה חלקית מסיבות שבטבע ושהמלחמה באוקראינה פוגעת בהובלה בים השחור - ונוצר משבר עולמי של ממש.
הסובלת העיקרית ממה שקורה בים האדום היא מצרים שחלק גדול מתקציבה ניזון מדמי המעבר בתעלת סואץ, אך כדי לא להצטייר כמי שפוגעת בסולידריות עם הפלסטינים נמנעת מליטול חלק במאמץ המערבי נגד החות’ים. נפגעת ראשית נוספת היא סין, שהמשבר חושף את הבעייתיות של כלכלתה מוטת הייצוא, ש־%60 ממנו הוא לאירופה.
בשבוע שעבר קראה לכל הצדדים הנוגעים בדבר, אך מבלי לנקוב בשמות, “להבטיח את ביטחון השיט בים האדום”. סין מקבלת חלק גדול מהנפט שלה מאיראן והיא שותפה בכירה בציר שכולל את רוסיה, איראן וצפון קוריאה ולכן שיקוליה הם כלכליים ומדיניים כאחד. וושינגטון פנתה לסין בבקשה שתפעיל את קשריה עם איראן כדי לבלום את החות’ים, אך העלתה חרס וממילא היה ברור שבייג’ינג הייתה קושרת זאת במחווה אמריקאית בנושא טאיוואן ולכך וושינגטון לא יכולה להסכים.
המשבר בים האדום הביא להערכות חדשות במערב לגבי חשיבות זרועות הים, ובפרט של צוללות, להרתעת גורמים טרוריסטיים מסוג החות’ים וליריבות רציניות יותר. כפי שנכתב באחד העיתונים: “האפשרות של מלחמה ימית בעצימות גבוהה מעלה את חשיבות הצוללות מאחר שאמצעי המעקב החדשים וכלים מדויקים מונחים מרחוק מסכנים ציי מלחמה רגילים, כשצוללות פגיעות הרבה פחות”. אמריקה, בריטניה ואוסטרליה לדוגמה כבר הסיקו מסקנות מעשיות, והאחרונה תקציב בעשורים הבאים מיליארדי דולרים לשכירת צוללות מארצות הברית ולבניית צוללות במספנות בריטיות.
ישראל היא מיני־מעצמה יבשתית ואווירית, אך לא ימית. זה חייב להשתנות כתוצאה של כורח אסטרטגי להבטיח את שרשרות האספקה אליה וממנה, את בארות הגז ואת רשתות התקשורת וצינורות הגז התת־ימיים המתוכננים. בזמנו התקיים ויכוח, לא נעדר סממנים פוליטיים, על מספר הצוללות שחיל הים צריך לרכוש. עכשיו כבר ברור שצדק מי שהחליט על מספר יותר גדול מכפי שתוכנן בתחילה - הוכחה שדרג מדיני בעל הבנה אסטרטגית וגיאופוליטית מקיפה מיטיב לפעמים לראות את פני העתיד מהדרגים “המקצועיים”, כביכול.