יש להפסיק מיד את הסיוע ההומניטרי. את כולו – אוכל, מים, דלק, מחסות, ציוד רפואי. להודיע לארה"ב שאין לנו ברירה, שהחזרת החטופים ושלום חיילינו הן מטרות מקודשות והן הולכות ומתרחקות בגלל הסיוע ההומניטרי לאויב הנאצי, ושאי אפשר לשחרר אלפי מחבלים טרוריסטים רק כדי שישובו לפגע, כמו יחיא סנוואר, איסמאעיל הנייה וחבריהם.
העולם קונה את המסכנות הפלסטינית, ובמקום להוקיעם - מגנה דווקא את ישראל | דעה
רק כך נוכל להשיג את שתי מטרות המלחמה וסביר שמהר, אפילו בתוך כחודש. קשה לי לצערי להאמין שזה יקרה, כי לנתניהו אין מיליגרם מהאומץ שהפגינה ראש הממשלה גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים, וסגרה עניין מהר ובלי למצמץ.
קל מאוד לשבת בסלון או באולפנים ולתת עצות לממשלה להתעלם מהדרישות האמריקאיות. חרף התנהלותו האישית הנוראית של נתניהו, או למרות נתניהו, עד עתה נהגה הממשלה באחריות – מתוך הכרת חשיבותה האסטרטגית והערכית של מערכת היחסים עם ארה"ב והצורך בחימושים שמספקת לנו האחות הגדולה.
הצווחות של שאר העולם ושל "האו"ם שמום" לא מעניינות. את המחיר שדרשה מאיתנו ארה"ב שילמנו בדם, בהמון כאב פיזי, נפשי וכלכלי של אלפי משפחות הרוגים, פצועים, חטופים, מפונים. שלא לדבר על הכאב והדאגה הקיומית של עם שלם שהפסיק מזמן לסמוך על ראש הממשלה שלו – התחמן, החלש, האינטרסנט לענייניו האישיים והפוליטיים לפני הכל. זה שמנוהל על ידי בצלאל סמוטריץ', שלפי הסקרים בקושי מגרד את אחוז החסימה. אכן, לא הייתה ברירה.
מאז 8 באוקטובר צה"ל עושה עבודה אדירה במלחמה הכי קשה בעולם, כזו שאף צבא כנראה לא חווה. הרמטכ"ל הרצי הלוי הוא לא רק מפקד ומנהיג משכמו ומעלה, הוא גם סבלני כלפי נתניהו, שפועל נגדו בנבזות כדי לברוח מאשמתו שלו.
השבוע נפלה התובנה שבעוד צה"ל מחזיר בצדק את רצועת עזה לתקופת האבן, וככל שצה"ל מצליח יותר בהיבט הצבאי, כך הולך חמאס ומתחזק בהיבט המדיני וההסברתי, ובשליטתו האזרחית ברצועה. במצב נורמלי, חמאס ומנהיגיו היו יוצאים עם דגל לבן, יורדים על ארבע ומתחננים שניקח בחזרה כל החטופים, ורק שניתן להם אוכל ומים.
עזה כולה, כולל תושביה, היא ארץ אויב ברברי, ולאויב לא מספקים סיוע, רק אש ולחימה. במקום שישראל תקשיח עמדות במו"מ להשבת החטופים, חמאס־דאע"ש מנהל את האירוע. וזאת מדוע? כי הוא יכול, בגלל אלפי המשאיות שנכנסות אליו כל יום.
בשלהי מלחמת יום הכיפורים הודיעה גולדה מאיר לממשל האמריקאי "עד כאן". ראש הממשלה התעקשה על האינטרסים של ישראל, התעלמה מהאיומים ולא נבהלה מעימות עם האמריקאים – עד שהשיגה את שרצתה. באומץ לב היא סירבה לכל דרישה והודיעה שהארמיה השלישית המצרית תכותר ולא תקבל גרגר, ומצדה ש־30 אלף חייליה ימותו ברעב לצד 300 הטנקים שלהם, עד שלא יוחזרו שבויינו ותתקיים הפסקת אש בתנאים שישראל דורשת. הודיעה וביצעה – פיה ולבה היו שווים, בשונה מנתניהו.
האמריקאים זעמו, אך זה עבר להם. ישראל ניהלה מו"מ קשוח מעמדת יתרון ותבעה דרישות מפליגות לנוכח שליטתה הצבאית. ואכן, דרישות ישראל לחילופי שבויים נענו במהירות. בתוך ימים הושגה הפסקת אש, שבויינו חזרו הביתה, והמחדל השני בגודלו בהיסטוריה (הראשון הוא 7 באוקטובר) הפך לניצחון הצבאי הגדול ביותר, כשצה"ל קרוב מתמיד לדמשק ולקהיר. בזכות עמדתה של גולדה הבינו המצרים שאיתנו בכוח זה לא ילך, וכך גם נסללה הדרך להסכם השלום ההיסטורי ארבע שנים מאוחר יותר. כך צריכה להחליט עתה הממשלה, למען השבת החטופים במהרה, חיסול שלטון חמאס והחזרת ההרתעה הישראלית.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי תקשורתי, פאר לוין תקשורת