בראיון לוול סטריט ג'ורנל, השר בן גביר תקף את נשיא ארה"ב וטען שהוא פוגע "במאמץ המלחמתי של ישראל ובמקום לתת לנו תמיכה מלאה, הוא עסוק בלהעניק לעזה סיוע הומניטרי ודלק שהולכים לחמאס".
אחרי סערת הריאיון של בן גביר: הדרישה החריגה של הפלסטינים מביידן
האמת? תופתעו לשמוע, וזה די חריג לפחות בזירה שלי, כי הפעם אני נוטה להסכים עם בן גביר, נשמע כמו עוד משפט מנותק מציאות אבל כן, לראשונה אני מסכימה איתו ואני בטוחה שאני לא היחידה ששואלת את עצמה איזה מין חיבוק דוב אנחנו מקבלים מהנשיא, שמצד אחד מזהיר את אויבינו לא להתעסק איתנו ואומר להם: דונט נחרץ, ומצד שני כובל את ידינו לפעול באמצעים, שאנשי ביטחון מנוסים ממני, חושבים שהם יעילים על מנת להכריע את חמאס, וימנעו עוד ועוד קרבנות בצד שלנו.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
אחרי דברי הביקורת של בן גביר, הפעם, לא נפלתי מהכיסא ולא שאלתי את עצמי איך הוא מסוגל להיות כל כך כפוי טובה ולהעז לתקוף את נשיא ארה"ב, כאשר הוא מחמש ומצייד אותנו כפי שאף נשיא לפניו לא עשה, ואנחנו כה זקוקים לתמיכתו באו"ם, בעוד שאר העולם נגדנו. ולא בגלל שאין לי כבר ציפיות מבן גביר והאמירות הפרובוקטיביות שלו שהוא מפציע איתם לבקרים ונשאר בחיים. הפעם, התפכחתי, וחישבתי מסלול מחדש מבחינה רציונלית, וכך ניתחתי לעצמי את הלך המחשבה שפקד אותי בימים האחרונים, מאז אותו כנס טרנספר הזוי של חברי ליכוד ופעילי ימין למען התיישבות בחבל עזה.
כשראיתי את תמונות השמחה והריקודים של משתתפי הכנס, הזדעזעתי כמו רבים אחרים, ותהיתי כמוהם, איך אפשר לרקוד ולשמוח כאשר חיילינו נופלים בקרבות בעזה. והמשכתי לתהות, האם זה העיתוי הנכון לתקוע אצבע בעין של בית הדין בהאג, שרק מחכה שנמעד, כדי שיוכל לגעור ולנזוף בנו על התנהגות רעה, ועוד בשעה שהתביעה נגדנו עדיין עומדת תלויה מעל ראשנו?
ואז, בעוד אני מהרהרת עם עצמי באותו עניין, זה קרה. עברתי תהליך של שינוי תודעה מחדש, ואפרט. אם בעבר, הייתי זקוקה, בלי להגזים, לכדורי פראמין נגד בחילה בכל פעם שבן גביר הופיע על המסך הקטן ויצא עם אמירות שנראו ונשמעו מטורללות, הזויות וקיצוניות, שרק יביאו עלינו אסונות ויגרמו נזקים בלתי הפיכים, היום, אחרי ה-7 באוקטובר, אצלי, הקטנה, דברים השתנו, כשם שהמדינה וכולנו השתנינו.
כאשר תמונות הניצחון של הימין הקיצוני שרוצה ליישב מחדש את חבל עזה, עוררו בציבור מהומה רבתי וביקורת קשה וניתוחים של פרשנים ואישי ציבור שנבהלו שמא פגענו ברגשותיו העדינים של העולם הנאור ואוי ואבוי, מה יגיד עכשיו נשיא ארה"ב, ואיך יסתכלו עלינו באירופה ובהאג, מצאתי את עצמי פולטת WTF?!
לפתע היתה לי הארה שגרמה לי להתפכח. שאלתי את עצמי, למה לעזאזל אנחנו צריכים כל הזמן להתנצל ולהצטדק בפני העולם ולפחד מה יחשבו ויגידו עלינו? למה עלינו להתנצל שבתוך הממשלה שלנו קיים גם זרם ימני על מלא שיש לו דעות משלו? בצרפת קיימת מפלגת הימין הרדיקלי של לה פן, האם ביקשנו מהם אי פעם הסברים על קיומה של מפלגה שבעיני רבים בצרפת נחשבת גזענית?
ואומר יותר מזה. בכלל לא יזיק, במצב הקיים עם אויב אכזר שמקיף אותנו מכל עבר, שבממשלה שלנו יהיו גם נציגים מהימין הקיצוני שלנו, שידברו באותה שפה של ארגוני הטרור, ולא לצורך הכנסת אצבע בעין לאירופאים והאמריקאים הנאורים, אלא אצבע בעין של אויב מניפולטור ושקרן כמו חמאס, שלפי איך שזה נראה היום, מסובב את כולם על האצבע הקטנה שלו במניפולציות שקריות, והעולם עוד מאמין לו ומאשים אותנו. ואם זה המצב, והעולם נשאר אדיש לסבל שלנו ולא משנה כמה עזרה הומניטרית נכניס לעזה, עדיין כולם באים בביקורת אז יודעים מה?
כבר אין לי כל בעיה, שבן גביר יערוך את כנס הטרנספר המדובר בבנייני האומה, גם אם הוא כולל ריקודים ומחול בימי מלחמה קשים (ואני בטוחה שלא הייתה להם שום כוונה לזלזל בחיילים שנפלו) כי זה מעביר מסר ברור לחמאס: אנחנו פה ולא נלך מפה וניישב את ארצנו על אפכם וחמתכם וגם בצהלולים וריקודים. הגיע הזמן שנדבר בשפה שהחמאס מבין. שפה של מנצחים, שלא צריכים להצטדק על קיומם ושלעולם לא ננטוש את הרעיון והאידיאולוגיה הציוניים.
יהיו מבינכם שיגידו שזה הכעס שמדבר מגרוני. ובכן, אתם טועים. ערכתי עם עצמי שיקול דעת הכי הגיוני לאור המצב. כי אם למרות האסון הנורא בשביעי באוקטובר, יש עדיין מדינות שמצדיקות את חמאס ומאשימות אותנו, אז מספיק לפחד, להתנצל ולהצטדק בפני העולם. ככל שנצטדק יותר, כך גם העולם יראה בנו קרבן שאפשר לטפול עליו האשמות ולהפעיל עליו לחצים, כאילו היינו עדיין מיעוט חסר אונים בגלות.
ובאשר לארה"ב שבן גביר תקף את נשיאה. קשה לי להאמין שביידן ינטוש אותנו או יפסיק לשלוח סיוע כשאנחנו המדינה הדמוקרטית היחידה שמשמשת בת ברית שלו באזור.