פניה היפות והחבולות, ראשה ובו הפצע העמוק שותת הדם, פתחו אז מהדורות חדשות. היא החליטה להתראיין בפנים גלויות למרות המראה הקשה. "אני רוצה שתראו אותי, גם רופאים הם בני אדם בשר ודם". בתוך שבועיים וחצי, כשהיא עדיין פצועה, חזרה ד"ר וייסבוך למרפאה בניהולה בניסיון לעבוד כרגיל ולשדר עוצמה. אותה לא ישברו.
חלוקה לתשלומים
אגב, חבא ביקש ממש עכשיו מבית המשפט לדחות את התשלום הראשון. בית המשפט, לא תאמינו, הפנה את השאלה לד"ר וייסבוך: האם תסכימי? היא סירבה. "זה לא הכסף", אמרה לי, "זה העיקרון שדמם של הרופאים אינו הפקר". בכל מקרה, נכון לעת כתיבת שורות אלה, התשלום לא שולם.
"למערכת הרפואית יש אחריות מסוימת להתמכרות ששימשה כרקע לביצוע העבירה, כי המערכת הייתה מודעת להתמכרות והמשיכה לספק תרופות". ועוד כתבה: "לא ניתן להתעלם מאי־הנחת המתעוררת מהיעדר טיפול מוסדר בהתמכרות לתרופות נרקוטיות, למרות המודעות של הגורמים המטפלים להתמכרות לריטלין". חבא, היא קובעת, "נפל בין הכיסאות".
יכול להיות. אבל מה עם לייחס יותר משקל לעובדה שמדובר באדם עם עבר פלילי הכולל עבירות אלימות? מה עם העובדה שלא קיבלה את טענתו לאי־שפיות זמנית? כלומר, הוא היה שפוי ומודע מלא־מלא למעשהו החמור. מה עם העובדה שהוא לא הביע חרטה והודה שבא לרצוח את ד"ר וייסבוך ("לשחוט אותה למען יראו וייראו").
מה עם הקביעה של השופטת עצמה כי ניסה להשיג מרשמים בכל דרך ועבר רופאים ועבר קופות חולים ועבר בתי מרקחת על מנת להשיג תרופות במינון יתר כשהוא משתמש בטיעוני כזב? מצד אחד, נטען נגד "המערכת הרפואית" שנתנה לו מרשמים. מצד שני, ד"ר וייסבוך התעקשה ולא סיפקה לו מרשמים. זו גם הרי הסיבה שהיא כמעט נרצחה על ידיו.
נשארה לבד
מי שיקרא את גזר הדין יתקשה לראות הלימה בין התקיפה האכזרית לענישה המקלה. מה עם הצורך שעליו דיברו שופטי בית המשפט העליון בהחמרת הענישה כלפי תוקפי צוותים רפואיים? איך מושגת הרתעה מגזר דין מקל כזה?
חבא ישתחרר מהכלא בעוד זמן לא רב. הוא יוכל להמשיך לשייט בין רופאים, מרפאות ובתי מרקחת. וד"ר וייסבוך? היא רחוקה מלהתאושש. אני בקשר איתה מאז הותקפה. הכל איום. העדות בבית המשפט הייתה תופת, סיפרה לי. "הסנגור חקר אותי בחוסר רגישות כאילו בגללי הלקוח שלו היה מכור. אבל הרי אני זו שחסמתי אותו". "לאן הגענו?", תהתה, "שתוקפים רופאים בבית משפט כאילו הם האשמים בכך שהותקפו. איזה מעמד יש לרופאים?".
הכל עדיין שם. גם אחרי הניתוח שעברה, והתפרים, וכאילו הכל מאחוריה. כאבי ראש, סחרחורות, תגובת דחק פוסט־טראומטית, נכות קבועה וזמנית, פגיעה בחייה ובחיי משפחתה. גם את עבודתה כמנהלת מרפאה נאלצה לעזוב והיא עובדת מאז במשרה חלקית במרפאה אחרת. בקיצור, כולנו הזדעזענו ליום או יומיים, שבהם מערכת הבריאות הושבתה לאות מחאה. אבל בעצם היא נשארה לבד.
ד"ר וייסבוך לא מתכוונת לוותר. היא דורשת שהפרקליטות תערער על גזר הדין וכבר פנתה אליה במכתב רשמי בעניין. אבל היא לבד. מהדורות בימי מלחמה בוודאי שלא נפתחות ברופאה שהותקפה, ואין אפילו אזכור של גזר הדין המתסכל.
חברה שרוצה להילחם באלימות בכלל ונגד רופאים בפרט, פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה גזרי דין כאלה.
התרעות פיקוד העורף