הביקור השישי של שר החוץ אנתוני בלינקן בישראל מאז הטבח בעוטף, מעורר תהיות לגבי מדיניות ארצות הברית כלפי המלחמה בעזה. נראה שהצהרותיו לפני ובמהלך הגיעו לישראל לוקות בסתירות ומשיגות את התוצאות ההפוכות שאליהן ממשל הנשיא ג'ו ביידן מבקש להגיע. הן גם מעידות על סדקים בתיאום הצבאי, הפוליטי והמדיני עם ישראל, שחלקן נובע גם ממדיניות שגוייה של נתניהו, שיותר ויותר דואג לשרידותו הפוליטית מאשר לאינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל.
"בלינקן ערך השוואה מקוממת במיוחד. הוא אמר במשפט אחד: "הדה-הומניזציה שעברו הישראלים ב- 7/10 אינה מהווה לגיטימציה לעשות זאת לאחרים", והוסיף "שמספר הנפגעים בעזה גבוה מדי". היה צריך לשאול אותו אם הוא באמת מאמין במה שהוא אומר. חילי צה"ל לא רוצחים ללא אבחנה תינוקות, ילדים, נשים, וקשישים ואונסים נערות ונשים. אכן, אזרחים רבים נהרגים ונפצעים בעזה, אבל איך בלינקן יודע את מספר הנפגעים האזרחים בעזה והיחס בינם לבין לוחמי חמאס? ומה זה שיעור "נכון" לעומת "גבוה מדי"?
אזרחים נפגעים בעזה כתוצאה ישירה של אדישות לחייהם מצד מנהיגי חמאס שמשתמשים בהם כמגינים אנושיים. דיווחי חמאס אינם מבחינים בין לוחמים לאזרחים והוא ידוע בהפצה שיטתית של שקרים. כמה מחקרים השוואתיים שפורסמו לאחרונה, מורים דווקא על כך שהיחס של נפגעים בעזה (לפי דיווחי חמאס) מול גודל האוכלוסייה הוא הנמוך ביותר בהשוואה למלחמות שהתרחשו בעולם מאז תחילת המאה.
כל דובר אמריקאי התייחס אחרת לתשובת חמאס על הצעת ישראל לעסקה נוספת לשחרור החטופים. ביידן אמר "שהיא מוגזמת". בלינקן הצהיר: "תשובת חמאס כוללת כמה דרישות לא מקובלות לחלוטין, אבל אנחנו חושבים שהיא יוצרת מרחב שמאפשר הגעה להסכם." באותו זמן ממש, בכיר בבית הלבן אמר: "אנו מפקפקים באפשרות להגיע להסכם בקרוב.
"עדיין לא ברור אם התשובה של חמאס היא עמדת פתיחה נוקשה למשא ומתן או ביטוי לתחושת סינוואר שהוא מנצח את המלחמה, אין לו כל עניין להגיע לעסקה והוא מעדיף להתעלל בישראל. לקח לו עשרה ימים לנסח את התנאים ההזויים שלו, כשהוא כופה מתח בלתי פוסק, בעיקר על משפחות החטופים. ארצות הברית מעוניינת מאד בעסקה משום שהיא תנאי להשגת הפוגה ארוכה במלחמה, שהיא לדעתם, חיונית לקידום מפץ דיפלומטי גדול להסכם שלום ישראלי ערבי כולל.
ההצהרה לפיה ארצות הברית שוקלת הכרה במדינה פלסטינית, שהיא מרכיב חשוב במפץ הדיפלומטי, כבר השיגה תוצאות הפוכות מהמצופה. שלום ישראלי סעודי עומד בלב המפץ הדיפלומטי. עד עתה היו ידיעות שסעודיה אינה מוותרת על הסכם עם ישראל ושהוא יתאפשר אחרי סיום המלחמה. הם דברו רק על "אופק מדיני" לפלסטינים. עכשיו היא הודיעה שלא יהיה שום שלום עד שתקום מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית. אי אפשר לבקש מהסעודים שעמדתם תהיה רכה יותר מזו של ארצות הברית.
ממשל ביידן חשב שההצהרה בזכות מדינה פלסטינית, תעודד רפורמות נדרשות ברשות הפלסטינית, שרק הן עשויות לאפשר לה להחליף את חמאס ולשלוט בעזה. אנשי הרשות שמחו על ההצהרה ודורשים מארצות הברית לאכוף אותה על ישראל. אין להם שום כוונה לעשות שום שינוי בהרכב הממשלה הפלסטינית ובדרכי פעולתה. הצעה בעניין זה תגיע בקרוב למועצת הביטחון וממשל ביידן יתקשה להטיל עליה וטו, כפי שעשה בעבר.
סירוב נתניהו לדון אפילו ביום שאחרי המלחמה בעזה בשל שיקולים קואליציוניים, תורם לתזוזות במדינית של ביידן ושל השחקנים האחרים החשובים באזור כמו סעודיה. ביחסים בינלאומיים אין ואקום. אם ישראל לא מודיעה מה היא מעדיפה שיקרה בעזה, אז גורמים אחרים מציעים תוכניות שתואמות את האינטרסים שלהם, לא של ישראל. עקרון זה נכון הן אסטרטגית והן טקטית. אם הייתה הבנה שאונר"א היא מוסד שנשלט ע"י חמאס ומסייע לו, היה צורך לפתח מנגנון חלופי לסיוע ההומניטרי, לא עכשיו, אלא בשבועות הראשונים של המלחמה. למרות שארצות הברית השעתה את הסיוע הכספי לארגון בשל מעורבות אנשיו בטבח, ביידן, בלינקן וגלעד ארדן אומרים שכרגע אין מנגנון אחר.
במקום להגיד לא לכל הצעה אמריקאית, אפשר היה לנסח תנאים, בדיוק כפי שחמאס עשה עם תשובתו לעסקה לשחרור החטופים: "כן, אבל", כשהאבל הרבה יותר גדול מהכן. ביידן רוצה מדינה פלסטינית, תשיב לו "כן אבל", כשהאבל כולל טווח זמן עתידי רחוק. עד שנתניהו לא ישתחרר מכבלי הקואליציה שלו, אין סיכוי לדיפלומטיה ישראלית חכמה שתמקסם את ההישגים הצבאיים המרשימים בעזה.
הכותב הוא מומחה לארצות הברית באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.