במשך שנים רבות, בילתה ארצות הברית בראש מגדל השן של המדינות המערביות, ממצבת את עצמה כזו שאחראית על הכל, ועל פיה יישק דבר. אתם יודעים, ארצות הברית.

בלבנון טוענים: זהו בכיר חמאס שניצל מניסיון חיסול ישראלי
זעקת משפחות החטופים: "אנחנו מוצגים כסכנה, להפסיק את הקמפיין המזעזע"

אפילו בשפה שלנו ניצחון מעבר לים הוא תמיד החלום האמריקאי, אמריקה היא זו שהביאה אלינו את האוכל האמריקאי, הרשתות האמריקאיות, המנטליות המערבית שנדדה מאיתנו אליה ממש כמו מתנות מהמשפחה בפלורידה. בינינו, גם לא הייתה לנו אופציה אחרת מלבד להישאר מאחור, נטולי מקדונלדס ומוזיקה רועשת מדי בחנויות בגדים. אלוהים יודע מאיפה זה הגיע. 

איך שלא נסובב את זה, נשיא ארצות הברית ה־45 דונלד טראמפ שעלה לשלטון כסוג של קוריוז ב־2017 קצת הוריד את היוקרה של המותג הזה ששמו ארה"ב. אתם יודעים בדיוק למה אני מתכוונת. מסרטונים ממלכתיים משהו של אובמה ודומיו עם משפחתו והכלב בדשא הנשיאותי, זה הפך לגיבובים מיותרים במקרה הטוב והכנה למשבר דיפלומטי במקרה הרע, כשאקורד הסיום הצורם מדי היה באירוע הקפיטול.

תומכי טראמפ פורצים לבית הלבן בקפיטול בוושינגטון (צילום: רויטרס)

אבל שלטון טראמפ מאחורינו וממש לא נראה שגם לפנינו, ועדיין, משהו ביחסים בין ארצות הברית לישראל נשבר, ואת הנזקים הללו אנחנו רואים ביתר שאת במלחמה. לאן אני חותרת? לסו קולד זלזול ההולך וגובר בממשלה כלפי הממשל האמריקאי.

כן, אותו ממשל אמריקאי שמשפה אותנו כבר שנים ועוזר לנו לשרוד במציאות כאוטית ללא תאריך תפוגה. אותו ממשל עם הפצצות המסתוריות, המטוסים, הטילים, כמויות הכסף האדירות, וכמובן – המילה האחרונה בלא מעט קרבות בין מדינות הצירים המקבילים. 

זה לא החל ב־7 לאוקטובר. גם לפני אמר סגן יו"ר הכנסת ניסים ואטורי שאם נצטרך, נוכל להגן על עצמנו בלי ארצות הברית, וזה היה בכלל במרץ. הוא לא היחיד.

השבוע אפילו שובאל בן גביר, בנו של, החליט שהוא מלגלג על גילו המבוגר של ביידן, תייג אותו בטוויטר, וכאילו זה לא מספיק - העלה מתחת לתמונתו כמה שורות על אלצהיימר. השר התנצל, ואז הבן התנצל, יו"ר ש"ס אריה דרעי הזכיר לכולנו כמה ארה"ב חשובה לנו, וזהו. לא גינוי רשמי אם זו הייתה הציפייה.

אל לנו לשכוח שיש לנו צבא חזק, הוא הטוב מכולם והמוסרי בעולם, ושהחיילים והחיילות שלנו עושים עבודה מדהימה בחזית ובעורף. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים את ארצות הברית, על אחת כמה וכמה במלחמה האיומה הזאת שהיא עדיין מאוד רחוקה מסיום. 

הטרנד הזה של להקל ראש בתרומת ארצות הברית חייב להיפסק (אגב, גם טרנד ה-21 אבל הוא הרבה פחות מסוכן). אל תשכחו שאמנם החות'ים מפציעים פעם בכמה שבועות עם הצהרת כוונות, אבל אמריקה היא זו שמיירטת את האיום הזה, לצד היותה מכפיל כוח רציני נגד חיזבאללה ובעד מו"מ אחרי מו"מ לשחרור החטופים.

אנחנו נפלאים כאומה, כצבא, כמדינה, אבל אנחנו לא לבד. אפשר לחלוק, לא להסכים וגם להגיד את זה בצורה מכבדת. אסור אפילו לרמוז שנסתדר לבד. יש לנו יותר מדי דברים להתמודד איתם עכשיו.