השוויון בנטל. צמד מילים שעבר כל כך הרבה גלגולים, עד שנדמה שאיבד מערכו. ביטוי ישן, שחוק, לעיתים אפילו לא רלוונטי במתכונתו המקורית, כאילו חברת הכנסת לשעבר שולמית אלוני תיכף תיכנס גם היא למליאה ותפציר בחברי המפלגות החרדיות לשחרר את האחיזה בפטור מגיוס.
75 שנות המדינה הוכיחו: לא ניתן לגייס את הציבור החרדי בכוח | עו"ד יחיאל גוטמן
וגם ב־2024, בצל מלחמה איומה שסופה רחוק, יש עוד זמן עד שכולם יתנו בדיוק את אותו הדבר למדינה. מה ששוכחים להגיד, בדרך כלל, הוא שבחודשים האחרונים ראינו שינוי רחב היקף בזירה. אבל משום מה זה נזנח בצד הדרך לטובת עוד כמה גרמים של פילוג לכל המרבה במחיר.
למי ששכח, ב־7 באוקטובר ואילך, גם מספר לא מבוטל של נציגים מהמגזר החרדי בחרו לשים בצד את העקרונות ואת הוראות הרבנים, ולעלות סוף סוף על מדים. זה קרה, ממש לא מספיק, אבל ראינו זאת במו עינינו.
מהו הפשט? שבניגוד לימים שבהם בכירי החברה החרדית התנגדו בתוקף וכולם מילאו את הוראותיהם אחר כבוד, הפעם אפשר היה לעשות משהו אחרת. מסקנה: ניתן להצליח ליצור פה מודל אחר של חרדים, כמו בארצות הברית. ונכון, מעבר לים לאף אחד לא אכפת באיזו דת אתה מחזיק וכמה דתי אתה, העיקר שתשלם מיסים ותכבד את הבריות שלצדך. זה יכול להיות גם כאן, וזה יכול להיות גם במסגרת הצבאית.
הוכחה חותכת לכך ניתן לראות בהתרחקות הלא מדוברת של ש"ס ויהדות התורה. בעוד השוני האידאולוגי ביניהן הולך ומחריף, כך גם הדעות באשר לתיקון לחוק הגיוס, שמצד אחד יוסיף הרבה יותר ימי סדיר ומילואים לציבור החילוני, ומצד שני יחסום עוד יותר את הציבור החרדי מלהגיע לבקו"ם. ברגע שבקרב החרדים הספרדים יבינו שזהו צו השעה, תרתי משמע, זה לא ייקח הרבה זמן עד שגם בפלג השני יפנימו שפשוט אין ברירה.
ואז הגיע מערכון הפתיחה של ארץ נהדרת השבוע. שלוש דקות שהסתכמו בחץ בלב עבור כל אחד מן הצופים רבתי, וממש לא חשוב מאיפה הוא הגיע. למקרה שפספסתם: קציני נפגעים מגיעים לבית בבני ברק במקום לאותו רחוב ברמת גן, והאדם שפותח את הדלת, חרדי על פי הסממנים החיצוניים, חש מן אנחת רווחה. הסערה התקשורתית לא איחרה לבוא, הביקורות חגגו, יש שבחרו לא להבין את הסאטירה.
חיבתי לארץ נהדרת ידועה. באותה נשימה, כך גם חיבתי לדברים היפים בדת היהודית, אלה שאינם כוללים הדרת ציבורים, או הדרה עצמית כתוצאה מחוסר רצון לשאת את האלונקה. הרבה לפני שמנהיגי המפלגות החרדיות דאגו לשמר את ציבור מצביעיהם בעוני ובדלות למרות שהם לגמרי יכולים להיות חלק מהחברה, לדת היה מקום של כבוד. בהנחה שכולם לוקחים חלק.
אז כן, המערכון הזה היה ראוי, זו סאטירה, והגיע הזמן להבין שמדינת ישראל זקוקה לכולם. וכך גם צה"ל, כוחות הביטחון, כוחות ההצלה והגופים הציבוריים השונים. הפחד מהרגע הנורא הזה, מהדפיקה האיומה בדלת, לא יכולה להיות נחלתם של חילונים, דתיים, דתיים לאומיים, חרדים לשעבר, וקומץ חרדים שראוי לכל שבח.
הוא צריך להיות של כולם, של כל אלו שאבות אבותיהם חלמו על בית משלהם לעם היהודי, על מדינה דמוקרטית שכולם היו בניה. זה כאב? זה רק אומר שהסאטירה עבדה. ומה עכשיו? לחשוב איך ליצור מסגרות לכולם, להתאים כמה שאפשר את המערכת גם לציבור החרדי. אבל מה שבטוח – אי אפשר להמשיך ככה. לא כשהדפיקות הללו בדלת רק הולכות וגוברות.