בעודי מנסחת טיעונים לוועדת השיפוט של פרס נובל המבהירים מדוע עצם העמדת ארגון אורנ"א כמועמד לפרס נובל לשלום 2024 פוגעת באופן ממשי במוניטין של פרסי נובל, הופתעתי (שלא לומר נדהמתי) מיוזמתו של שר החינוך, יואב קיש, להמיר את פרסי ישראל הצפויים להיות מוענקים במוצאי יום העצמאות ה – 76 למדינת ישראל בפרסי "תקומה".

ראשית, אי אפשר שלא לתהות מה הם למעשה "פרסי ישראל בתקומה"? 

שהרי, כיצד מוגדרים ומה מעמדם של למעלה מ-800 כלות וחתני פרס ישראל לדורותיהם שהוסיפו קומות מדעיות וטיפחו מפעלים חינוכיים ותרבותיים תוצרת כחול-לבן ובכך גילמו הלכה למעשה פנים רבות בתקומה הישראלית? 

לכאורה, אפשר לטעון שמדובר ב"בהגדרה כושלת" של שר החינוך. אלא שגם אם נתעלם מההיבטים הסמנטיים הכרוכים בהגדרה, הרי שלא נוכל לחמוק מהמהות עצמה. 

'אומה' כידוע, איננה סתם ערב רב. "אומה", קובע פרופ' יהושע גתי, "מתעצבת על בסיס טריטוריאלי, שפה, מנגנונים ממסדיים, ולא פחות חשוב: אומה מתגבשת סביב ציר של מסורות".

ומה הוא פרס ישראל, המוענק מטעם המדינה לאזרחיה מזה שבעה עשורים ברציפות, אם לא מסורת שהתקבעה כחלק בלתי נפרד מתהליכי בינוי האומה? 

פרס ישראל, שחרט על דגלו את ערך המצוינות, מבוסס על קריטריונים מובהקים. ככזה, הוא אינו נשען על רוח התקופה וסממניה, אלא על הישגים יוצאי דופן שתורגמו למפעלים מחקריים פורצי-דרך, למפעלים התנדבותיים מעוררי השראה, למפעלים תרבותיים וחברתיים יצירתיים וייחודיים. 

קטיעת מתכונתו המסורתית (שלא לומר התעלמות ממטרתו המקורית) היא בראש ובראשונה פגיעה בכל מה שאמון עליו משרד החינוך: טיפוח הידע על נדבכיו המחקריים, המדעיים והתרבותיים.

האם יתכן וגיבורי המדע והתרבות הישראליים אינם נחוצים לנו בעת הזאת, עד כדי כך שניתן להרחיקם ממרכז הבמה בהינף יד? ואולי דווקא הם נחוצים לנו, החברה הישראלית, עכשיו יותר מתמיד? שהרי, החוסן החברתי שמוסיף להתגבש ולהתעצם בזכותם, איננו אלא רכיב חיוני בחוסן הלאומי של מדינת ישראל. 

השאלה כיצד מתיישבים 'ערכי השעה', ובראשם 'ערבות הדדית', עם דחיית מאות מאנשי המופת, מצטיינות ומצטייני המדע והתרבות בארץ, שהשקיעו מאמצים כבירים עד לרגע בו שמם הוגש כמועמד/ת לפרס ישראל תשפ"ד, מטרידה אף היא.

אולם, מטרידה ככל שתהיה, הפגיעה בקטגוריות הזכייה ובמועמדים עצמם מתגמדת לעומת הפגיעה במוניטין של מפעל פרסי הלאום. מוניטין שמטופח מזה שבעה עשורים על מנת לפאר ולרומם את החלון הראווה הלאומי והבינלאומי של מדינת ישראל והחברה הישראלית.

חלון המתהדר באוצרות תרבותיים יוצאי דופן, בהישגים מדעיים פורצי דרך ובתגליות מחקריות רבות-ערך.  

כשם שלא יעלה על הדעת שפרסי נובל ימירו את פרס נובל לספרות בעוד פרס נובל לרפואה עקב "מגפה עולמית", כך גם לא סביר להמיר את פרסי ישראל בגין אירועי השעה, קשים ככל שיהיו. 

יתרה מכך, עיצוב פרסי ישראל בהתאם לרוח התקופה לא רק פוגע במעמדם של המחזיקים בתואר ולא רק מוזיל את ערכו של הפרס. עיצוב פרסי ישראל בהתאם לרוח התקופה קוטע רצף של מסורת טקסית חברתית-לאומית המְבַנָּה את האומה. 

וכן, לבסוף, יש כאן גם נימה אישית... מזה למעלה מעשור שאני מפצירה מעל כל במה אפשרית לאמץ את המלצת דוח מבקר המדינה 60ב' לשנת 2010 להרחיק את פרסי ישראל מהפוליטיקה על מנת "לשמור על הצביון הממלכתי-יוקרתי של הפרס" ולהעתיק את מפעל פרסי הלאום למשכן הממלכתי הראוי להם: בית נשיא המדינה.

לצערי הרב, חרף מאמצים רבים, יוזמה זו טרם צלחה. אולם חמור מכך, בהלבשת פרסי ישראל המסורתיים באדרת הזונחת את גזרתם הטבעית, יש משום ניסיון מובהק למשוך דווקא לכיוון ההפוך – לחלוש על חלקים ממערך ההוקרה הממלכתי ולהשוות גם להם גוונים פוליטיים.

בהקשר זה, העובדה שהחלטת משרד החינוך להמיר את פרסי ישראל המסורתיים ב"פרסי ישראל בתקומה" – יממה בלבד לאחר שנשיא המדינה, יצחק הרצוג, ייסד את "אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית", שיוענק לאזרחיות ולאזרחים שפעלו מאז ה-7 באוקטובר "מתוך תחושה של אחדות גורל וערבות הדדית ישראלית", מדברת בעד עצמה.  

ד"ר אור ברק, מחברת הספר "פרס ישראל: הפוליטיקה מאחורי התהילה" ומומחית להוקרה ממלכתית, אוניברסיטת חיפה