כבר יותר מארבעה חודשים שהחיים שלנו לא אותם חיים. של כולנו. ההבדל הוא כמובן המינון. למשפחות החטופים אין יום ואין לילה, וכך גם לאלו שאיבדו את יקיריהם מבוקר השבת השחורה ואילך. נגמר הכיף הזה של הקפה בבוקר, העיתונים בשבת, הארוחות המשפחתיות של שישי, הדברים הטובים בשגרה שבדרך כלל זוכרים אותם רק בדיעבד. הכל חלף, ולא ישוב עוד לעולם.
לראשונה מאז פרוץ המלחמה: מכת"זית הופעלה במחאה בקפלן
לא להיות מופתעים: כך ישראל תיערך למלחמה כוללת מול החיזבאללה
איפשהו באמצע הסקלה יש אותנו, האנשים שלכאורה לא קרה להם דבר ב־7 באוקטובר, חוץ מזה שנפשם נשברה, תחושת הביטחון שלהם הפכה למיתוס שהופרך ברגע, והחרדה מהעתיד החליפה את האמון הבסיסי כל כך בטוב. ובתור 'אנשי אמצע הסקלה' עשינו הכל כדי להרגיש משמעותיים: ארגנו משלוחים לחיילים ולמילואימניקים, בישלנו קציצות רק כדי שיגיעו לאיזה מוצב דקה מעזה, קנינו שק"שים בוולט והקפצנו לשבט צופים בעיר בשרון (לא חשוב שמות, מסתבר שבאמת יש שקי שינה באפליקציה המופלאה הזאת). וכל הדברים הללו לא יסולאו בפז, באמת תרמנו ועשינו, וניצלנו את חוסר היכולת להמשיך בחיים כרגיל בצורה הטובה ביותר.
קאט לארבעה חודשים קדימה. כל המילואימניקים והמילואימניקיות ששיבחנו אותם, והתרגשנו מהם, ובכינו ששבו הביתה לילדים או הפתיעו אותם בגן, קיבלו אור ירוק לשוב הביתה. משוחררים עם כוכבית, בכפוף לתקנון המלחמה בצפון. ואין אלא לברך על החוזרים בשלום, ולשמוח שהם שבים לשבת בסלון עם קפה, ללרלר עם חברת במרפסת, או להשאיר גרביים ליד הספה. גברים ונשים כאחד כמובן. אבל משהו חסר בתוך כל הסיפור הזה, משהו שגם אנחנו וגם חברי הממשלה היטיבו לשכוח.
נכון, מדובר בחיים שכל אחד מהם ומהן השאיר מאחור. בתי עסק, עבודות, משרות נחשקות. ומשום מה, הולכים וגוברים הסיפורים על אנשי ונשות מילואים שגילו לאחר שנתנו את חייהם למדינה שפשוט אין להם עבודה לחזור אליה. הם מפוטרים, מוזמנים לשימוע במייל, ושומעים תירוצים של 'תבין גם אותי, אנחנו במלחמה'. זה נראה למישהו הגיוני שאדם שבילה את החודשים האחרונים מתחת לשמש הקופחת של עזה בסכנת חיים ממשית, או סייע באופן מתמיד לאזרחי המדינה בפיקוד העורף, יחזור לאזרחות כמובטל? איזה ישראלי שיש בו אהבה למדינה יכול לעשות את זה? ולמה לא מפסיקים לשמוע על מקרים כאלו?
בדרך כלל, בימים כתיקונם, יכולה הממשלה לבלום ניסיונות כאלה של מכה בכנף. נניח, תמריצים לאנשי מילואים שאינם תלויים בגחמותיהם של חברות פרטיות עתירות מזומנים. או תמריצים שליליים למנהלים שמשאירים את אותם מילואימניקים בצד בלי סיבה נראית לעין חוץ מ'הגנתי על המדינה'. אפשר הכל, וזה גם ממש לא הולך לגרור עימות במליאה. יש מספיק נושאים אחרים להתווכח עליהם. אבל אפילו לא שומעים על ניסיון לטפל ברעה החולה הזאת. ולו מילה אחת.
יש מלחמה, והחטופים היו חייבים לחזור הביתה כבר מזמן. כל דקה שהם לא פה מטריפה את הדעת. החטופים הם החוסן שלנו כמדינה. אך אותו חוסן מורכב גם מאלה שנתנו את הכל וחזרו לקן צרעות בדמות הפילוג השב ועולה מעל לפני השטח, ולמצוקה כלכלית שלא ידעו כמותה. אנשי ונשות המילואים צריכים את הרוח הגבית הזאת, עליהם לדעת שלא נשלחו לחזית ולעורף כדי להיות מפוטרים ולחיות מן היד אל הפה ביום שאחרי. אגב, אם הם לא יקבלו אותה, שלא נצפה לאותה התגייסות בפעם הבאה שהמדינה תצטרך אותם. המטוטלת הזו נעה לשני הכיוונים.