חרפת הביטול של פרס ישראל היא עוד דוגמה מפלצתית של פגיעה במוסדות המדינה, וגם אחרי ניסיון ההפיכה המשטרית שכשל לעת עתה, ישראל תחת נתניהו מריחה יותר ויותר כמו דיקטטורה, עם ניסיונות השתלטות על מערכות המשפט, המשטרה, התקשורת והחינוך. לא מוצאת חן בעיני קיש ושולחיו זהותו של הזוכה בפרס ישראל ליזמות? אין בעיה, פשוט נבטל את הפרס כליל. כבר כתבתי כאן לאחרונה כי ביטול הפרס מהווה פגיעה ברוחו של העם היהודי ובעוצמתו. היכן הדאגה למדע, לתרבות, לאמנויות, היכן הדאגה לעתידה של ישראל? והיכן האומץ לעמוד מול מתנגדים ובכל זאת לכבד את פועלם? קוראים לזה מנהיגות, אך למרבה הצער לישראל אין מנהיגות בעת הזו.
דווקא אלו שמבקרים את ישראל הם החברים האמיתיים שלנו
מפלורליזם לפופוליזם: כך הרסו הקצוות הקיצוניים את המפלגות הוותיקות | זלמן שובל
הבעיה אינה רק איל וולדמן שעשייתו המפוארת תרמה רבות לישראל, אלא הזלזול בסמלי המדינה והעדפת האינטרס האישי הצר. ואם בזה לא די, אז נראה כי מסתמנת כעת פשרה רקובה בין הנשיא הרצוג לשר קיש, פשרה שהיא מתן הכשר למקארתיזם דוחה, ולפיה במקביל לחלוקת פרסי התקומה בטקס, יוכרזו שמות הזוכים בפרסי ישראל מבלי שיזומנו, ובעתיד ייערך טקס נפרד, “צנוע”, כנראה כדי להרחיק את הביקורת האפשרית מאור הזרקורים. הממשלה הזו תעשה הכל רק כדי לא לעמוד באומץ מול ביקורת.
לו היה בישראל מנהיג, הוא גם היה דואג לעשות הכל כדי למנוע אפליה בין דם לדם ולקדם מבעוד מועד חוק גיוס שוויוני. אלא שנראה ששימור קואליציית ה־64 חשובה יותר מהשוויון בנטל. הפחד של נתניהו מפני המפלגות החרדיות, סמוטריץ’ ובן גביר, שמא יפרקו את ממשלתו, משתק ומוביל לניסיון מריחה נוסף. במקום לקדם מתווה שלפיו כל חרדי באשר הוא יגויס לצה"ל בלי שום הנחות, מנסים לקדם עוד קומבינה. כל הצעירים החרדים חייבים להתגייס, גם אלה שלכאורה תורתם אמנותם. אין הבדל בין מי שתורתו אמנותו ובין מי שאמנותו אמנותו או מדעיו אמנותו. ההפקרות הזו חייבת להיפסק, במיוחד על רקע המלחמה שבה אנו נתונים וצורכי הצבא.
מזל שגלנט הטיל את הפצצה שאולי תחייב סוף־ סוף את הממשלה לדון ברצינות בגיוס החרדים, אלא שבמקום בתמיכה זוכה גלנט לטינופים. נראה שכל מי שמעז לחשוב בעצמו ולקרוא תיגר על נתניהו זוכה לטיפול המסור של תועמלניו, וזה כולל גם אנשי ימין. את מה שהשופרות והסמרטוטים מדקלמים, קונה בקלות עדת המאמינים השוטה, אלה שעדיין לא התפכחו. בנט, ליברמן ואחרים זכו לטיפול דומה ועכשיו על המוקד נמצא גלנט. כעת שר הביטחון הוא השמאלן התורן, רק משום שהעז להתריע.
לו הייתה מנהיגות בישראל היא גם לא הייתה מביאה עלינו את קללת ה"רפורמה המשפטית", זו שקרעה את העם לגזרים. לו היה לנו מנהיג אמיתי הוא לא היה מפלג ומשסה איש ברעהו. הוא היה עוצר, מכיל ומנסה להגיע לפשרה אמיתית. וכך מצאנו עצמנו מחלישים עד מאוד את ההרתעה ומפולגים בואכה האסון הגדול - 7 באוקטובר. מנהיג אמיתי היה לוקח מיד אחריות, מכה על חטא, מנסה לאחד ולחבר ולא מנסה להפיל את התיק רק על הצבא. לישראל דרוש מנהיג: אמיץ, אחראי, ישר, לא משסה ומפלג, אחד שיודע לקבל ביקורת, אחד שהמדינה והדמוקרטיה בראש מעייניו.