דוח הוועדה לחקר אסון מירון הוכיח שוב את מה שכבר ידענו: בישראל אין תרבות של אחריות ציבורית. נבחרי הציבור ובעלי תפקידים ציבוריים ממונים לא מתביישים להיות “ראש קטן”. קריאת הדוח מלמדת שרובם ככולם של מושאיו מבינים אחריות במובנה הצר ביותר - כאשמה ישירה. לשיטתם, אם הם לא גרמו ישירות לאסון, אין להם שום אחריות על מה שהתרחש. התרגום של אחריות של ממלא תפקיד ציבורי לתפיסת אשמה, ברמה ילדותית כמעט, היא רעה חולה בשירות הציבורי ובדרג הפוליטי בישראל.
שומרים על הדמוקרטיה? כך אפשרנו לשב"כ לטפל בנושאים שאינם בתחום אחריותו | דעה
בשביל להצליח לגייס את החרדים, יש דבר שחייבים לקחת בחשבון | דעה
הוועדה עשתה הבחנה בין אחריות מיניסטריאלית לבין אחריות אישית, והחליטה שלא לעסוק בראשונה ולהותיר אותה לזירה הציבורית. הוועדה התמקדה במה שמכונה אחריות אישית, שיכולה להיות ישירה או עקיפה ושיש בה יסוד של אשמה. אחריות אישית ישירה פירושה שפעולה או אי־פעולה של נושא המשרה היא שהובילה לכשל. אחריות אישית עקיפה מתייחסת למקרה שבו הכשל נעשה על ידי מישהו שכפוף לנושא המשרה, אך אפשר לקשור אותו בכל זאת למעשה או לאי־מעשה של נושא המשרה.
האחריות האישית מתייחסת בראש ובראשונה, ובמובנה הצר ביותר, לשאלה האם נושא התפקיד פעל לפי החוק. מעבר לכך נבחנת האחריות האישית באופן שבו ממלא תפקיד, בין אם הוא נבחר או ממונה, פועל ומתפקד בשלושה מישורים: המישור הניהולי המוסדי (פרסום הנחיות, דאגה לקיומם של מנגנוני פיקוח ובקרה, מינויים ראויים); מישור קבלת ההחלטות (תהליכי קבלת החלטות סדירים וראויים); והמישור הערכי שבו חלה על נושא המשרה חובת הנאמנות לאינטרס הציבורי וחובת הזהירות. בנוגע לדרג הממונה קיים גם ההיבט של מישור מקצועי - דהיינו שיש לאדם את ההכשרה והניסיון המתאימים למילוי תפקידו.
במסקנותיה מצאה הוועדה שראש הממשלה, השר לביטחון פנים לשעבר, השר לענייני דתות, מפכ”ל המשטרה ואישים נוספים נושאים באחריות אישית לאסון. לגבי נתניהו החליטה הוועדה לא להמליץ המלצות אופרטיביות בשל טבעו המיוחד של התפקיד הנבחר. גורמים אחרים עשו לוועדה חיים קלים יותר כי חלקם אינם מכהנים עוד, או שהם עומדים לסיים את תפקידם. כך שבסופו של יום, הנפגעים העיקריים מדוח הוועדה הם “השין גימלים”, שבוודאי נושאים באחריות ישירה לאסון, אך העובדה שרק ביחס אליהם הוועדה ממליצה להעבירם מתפקידם, מחזקת את הנטייה שעליה הצביע כבר דוח מבקר המדינה באסון הכרמל: “להאשים את הש"ג”.
כתמיד, ההמלצות החשובות של הוועדה במישור המוסדי־מערכתי, אלה שיכולות למנוע את האסון הבא יישארו בצל. הן לא יזכו לסיקור תקשורתי, הציבור לא יתבע את מימושן והממשלה, גם אם באופן סמלי תאמץ את המסקנות, תוכל למסמס את מימושן.
מה הלקח שאפשר ללמוד מדוח הוועדה באסון מירון לגבי ועדת חקירה ממלכתית עתידית בנוגע לאירועי 7 באוקטובר? ועדת חקירה ממלכתית היא כלי חשוב ביותר לבירור העובדות, וגם לעיצוב של נורמות של אחריות ציבורית, אבל על אף הטון התקיף והביקורתי של הוועדה גם ביחס לנבחרי ציבור, היא לא תחליף למשפט הציבור, שצריך לתבוע אחריות מהדרג הנבחר והדרג המקצועי, ולא לחכות למוצא פיה של הוועדה.
בהקשר של 7 באוקטובר יש חשיבות רבה להקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי לייצר את הנרטיב הלאומי של הטראומה, להפיק לקחים מקצועיים ומערכתיים שיש לקוות שימנעו מחדל ואסון עתידי. אך במישור האישי, עד שהוועדה תאמר את דברה, רבים מבעלי התפקידים בדרג המקצועי כבר בלאו הכי לא יכהנו בתפקידם, וכמותם גם חלק מהדרג הפוליטי. מי שימשיך לכהן - לא הוועדה תעביר אותו מתפקידו. לכן יש להקים ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר, אך אין לתלות בה תקוות.
הכותבת היא עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחקרה את מוסד ועדות החקירה