החלטתו של שר החינוך יואב קיש לבטל בשנה זו את הענקת פרס ישראל בכל התחומים מלבד בקטגוריה של גבורה אזרחית וערבות הדדית היא כמובן החלטה שערורייתית, אלא שאין היא עומדת בפני עצמה. היא מהווה הוכחה נוספת לתפקודה הירוד של הממשלה, שהידרדרה לתהומות לאחר האסון שאירע ב־7 באוקטובר. הדברים הגיעו לידי כך שעלינו לשאול את עצמנו אם מדינת ישראל מתנהלת על ידי ממשלה או על ידי משהו אחר לחלוטין.
ח"כית מהליכוד נגד ינון מגל: "שרה נתניהו לא הייתה מעורבת במה שיצא"
סינוואר שמע שהנייה נכנע לדרישות ישראל - ואז התחילה הדרמה בחמאס
אירועי 7 באוקטובר והמלחמה הנמשכת מאז זעזעו את תפיסת הביטחון של מדינת ישראל, את הכלכלה, את יסודות החברה ואת החיים האישיים של מאות אלפי בני אדם. אבל הממשלה חיה את חייה הרגילים ומתנהלת כאילו שהדבר המשמעותי היחיד הוא הסכנה להמשך שלטונה של קואליציית ה־64, ולהמשך שלטונו ההרסני של בנימין נתניהו.
המספר המנופח להחריד של משרדי הממשלה ושריה נותר בעינו, למעט משרד ההסברה שבוטל עקב התפטרות השרה גלית דיסטל־אטבריאן. המלחמה הנוראה שאנו מצויים בה מתנהלת זה חמישה חודשים. אחת ממטרותיה המרכזיות, נוסף לשחרור החטופים, היא סיום שלטון חמאס בעזה. לשם כך חיוני להציע שלטון אלטרנטיבי ולפעול להקמת שלטון כזה. אולם דבר לא נעשה למימוש משימה זו. כל הקריאות לממשלה להחליט מה יקרה בעזה ביום שתסתיים הלחימה נופלות על אוזניים ערלות.
רמז אכזרי לצפוי קיבלנו בתקרית הקשה של ביזת משאיות האספקה לעזה. המונים, חלקם מזי רעב, הסתערו על המשאיות באירוע המשקף אנרכיה גמורה בשטח הנשלט על ידי ישראל. מספרם המדויק של ההרוגים והפצועים אינו ידוע, כשחמאס מדבר על יותר ממאה הרוגים. המספר בוודאי מוגזם, אך כמה באמת נהרגו ואיך נהרגו – לא ברור.
הדבר היחיד הברור הוא שאין אפילו התחלה של שלטון האמור להוות אלטרנטיבה לחמאס, וכי הדרך שבה מתנהלת הממשלה והאופן שבו מנהלים את השטח שנכבש על ידינו, פוגעים פגיעה חמורה במטרות המלחמה ובאינטרסים של מדינת ישראל. הרושם הוא ששיקולים פוליטיים מונעים מהממשלה ומנתניהו לקיים דיון ולהחליט בנושא חיוני זה.
אין היגיון
תפקודה של הממשלה גם בתוך ישראל רחוק מלהיות מזהיר. יש צורך לטפל בעשרות אלפי המפונים בדרום ובצפון. צריך לדאוג לאנשי המילואים המשרתים חודשים ארוכים. יש צורך להתאים את התקציב למצב החדש, לפתור את בעיית המחסור בעובדי בניין ועוד ועוד. למרבה המזל, ארגונים אזרחיים משלימים חלק מהחסר, בעוד הממשלה שקועה בסוגיה המרכזית, היינו כיצד לאפשר לחרדים להמשיך להתחמק מהשירות בצה"ל, וכיצד ניתן במקביל לסבסד אותם ואת מערכות החינוך המפלגתיות שלהם במענקים גדלים והולכים.
דומה שאת הביטוי המשקף בצורה החדה והברורה ביותר את הממשלה הנוכחית העניק לנו השר יצחק גולדקנופף, שהסביר "מה שייך הממשלה למלחמה הזו? מה היא שייכת למלחמה?". ובכלל "למי רע פה? יש תקציב מסודר". זה איננו רק לעג של השליט לנתיניו. זו השקפת עולם שלפיה הממשלה קיימת כדי להעניק טובות הנאה לאלה שבכוחם לתפוס ככל יכולתם. לשם מטרה נשגבה זו עליה להמשיך להתקיים. מעבר לכך היא פטורה מכל אחריות.
גם ראש הממשלה נתניהו בטוח שהוא איננו אחראי לאירועי 7 באוקטובר. הוויתור המקסימלי מבחינתו הוא שתקום ועדת חקירה, וגם זה יקרה רק כאשר תיגמר המלחמה שאינה נגמרת. הוועדה תשב שנים על המדוכה ובמהלך כל השנים הללו הס מלומר מי האחראי המרכזי לאסון שאירע.
אבל ההיגיון, השורר כנראה בעולמות אחרים, מלמד שאין צורך לחקור את מה שידוע. לא צריך למנות ועדה שתברר אם השמש זורחת בצהריים.
כך גם לגבי אחריותו של נתניהו למפלה שנחלנו ב־7 באוקטובר. אולי לא ידוע הכל לגבי מה שאירע, אבל ככל שהדבר נוגע לנתניהו, ידוע די והותר. אנחנו לא זקוקים לוועדת חקירה שתספר לנו שעיניו של ראש הממשלה טחו מראות את הסכנה האסטרטגית שיוצר שלטון חמאס על רצועת עזה. אנחנו גם לא זקוקים לוועדת חקירה כדי שתגלה שנתניהו הוא אביה ומולידה של הקונספציה שלפיה שלטון חמאס בעזה רצוי לישראל ויש להעדיפו על פני הרשות הפלסטינית.
נשמעים גם קולות שבעצם כולם אשמים במה שאירע והקונספציות לגבי חמאס היו משותפות לכל מערכות הממשל (אגב, גם לאחר מלחמת יום הכיפורים נשמעו טענות דומות שלפיהן "כולם אשמים"). אבל המציאות הידועה והמתועדת מלמדת שנתניהו אשם יותר מכולם.
מקונספציה למציאות
אין זה מקרה שלפני הבחירות ב־2009, אותן בחירות שהעלו אותו לשלטונו האינסופי, הצהיר נתניהו שיפיל את חמאס. הוא עשה זאת, מכיוון שבאותם ימים הייתה הבנה רחבה שיש להפיל את שלטון חמאס המהווה סכנה לישראל. נתניהו הוא ששינה את ההבנה הזו והמיר אותה בקונספציה שלפיה רצוי להשאיר את שלטון חמאס על כנו.
את הקונספציה הזו הפך נתניהו למציאות, בין היתר, כאשר אישר תשלום דמי חסות לחמאס, כספים שסייעו מן הסתם לפיתוח עולם המנהרות בעזה. נתניהו היה גם זה ששחרר למעלה מאלף מחבלים, ובהם יחיא סנוואר, תמורת שחרורו של חייל אחד. הדברים גלויים וידועים, ואין צורך בוועדת חקירה כדי לחזור ולספרם.
אכן, רעיונותיו של נתניהו על אודות חמאס חלחלו לדרגים נוספים וגם הולידו קונספציית משנה הגורסת שחמאס מורתע. נכון גם שרובצת אחריות רבה על אישים נוספים, ובהם דרגים שונים בצבא. אולם הדבר לא גורע מאחריותו של נתניהו הגלויה, הידועה והמתועדת.
אבל הבריחה מהמציאות מובילה לתפיסת עולם הרסנית שלפיה בראש סדר העדיפויות ניצבים המשך שלטון ה־64, שרידותו של ראש הממשלה ושביעות רצונם של מרכיבי הקואליציה. זוהי תפיסה הדוגלת בהעדפת טובתם של האוחזים בשלטון, בעוד האינטרסים של המדינה נדחקים לשוליים.
הזכרתי בפתח הרשימה את שערוריית הביטול של פרסי ישראל בתחומי המדע והתרבות, מעשה המנוגד בבירור לאינטרסים של המדינה, אך מהווה חלק מאותה תפיסה שאינטרסים אלה מצויים בשוליים. הנושא של פרסי ישראל אולי איננו החשוב ביותר בימים קודרים אלה, אבל הוא נושא חשוב ומשמעותי, ולא פחות חשובה העובדה שהוא מלמד על הדרך שבה פועלת ממשלה זו.