השבוע, כששמעתי את תגובתו של הרב הספרדי הראשי, הראשון לציון יצחק יוסף, ללחצים על החרדים להתגייס, שעיקרה היה האיום שאם ילחצו על החרדים להתגייס, הם יהגרו כולם לחו"ל, חשבתי על ההגדרה שטבע אחד העם - "חיקוי מתוך התבטלות".
ידברו רבות על הלילה הזה: התקיפה שכפתה על נסראללה משוואה קשה לעיכול
"הצטרף למלעיזים": ברקת תקף בחריפות את נתניהו - בליכוד לא נשארו חייבים
שהרי כזכור, איום דומה נשמע לא מזמן מאליטות הממון הישראליות בהקשר של הרפורמה המשפטית. אך בעוד שם הוא היה אפקטיבי, אצל הרב יוסף דומה שמדובר בחיקוי המייצג כשל בקריאת המציאות, שכן במקרה של החרדים לפחות, הכלכלה הישראלית עשויה להרוויח מהגירתם.
אבל נראה כי תפיסת מציאות סובייקטיבית בצורה קיצונית אינה חדשה בקרב החרדים, אלא מלווה אותם לכל אורך ההיסטוריה של הקונפליקט עם הציבור החופשי. אומנם מאז קריסת הקומוניזם, שהוכיחה כי שוויון חברתי מוחלט מנוגד לאופי האנושי, התביעה לשוויון בחובות או זכויות בין מגזרים שונים באוכלוסייה איבדה מעט מכוחה המוסרי ההיסטורי, ולפיכך אין זה ראוי עוד לבקש סימטריה בזכויות ובחובות בין המגזרים השונים.
אך מצד שני, חוסר איזון דרמטי בחובות, כפי שקיים בין החרדים למגזר החופשי, הוא עדיין מצב שצריך לבוא על תיקונו אם מבקשים לשמור על יציבותה של החברה. הרב יוסף הדגיש את חשיבות החרדים כאליטה דתית המתפללת עבור כולם. זאת תהיה טעות לפסול תפילות אלה כהשקעת אנרגיה שאינה נושאת עמה שום תמורה. רוב הציבור הישראלי מאמין שתפילות אכן עוזרות.
זאת ועוד, דגם היחסים בין אליטה דתית לבין רוב חופשי שעליו הצביע הרב יוסף קיים גם בחברות אחרות בעולם. הרב הביא תמיכה לעמדתו מההסכם העתיק בין 11 שבטי ישראל לבין שבט לוי, והפנה אותנו בכך להסכמים בין אליטות דתיות לבין הציבורים הכלליים בתרבויות היסטוריות.
אם אכן נפנה להסכמים כאלה נמצא גם כי מדינת ישראל אינה היחידה המממשת תפיסה שגורסת חלוקת תפקידים בין ציבור חופשי לבין אליטה דתית, שבתמורה למילוי פונקציות דתיות פטורה מהצטרפות לשוק העבודה ומהתגייסות לצבא. זה למשל, ההסכם הבלתי כתוב המאפשר עד היום את חייהם של נזירים וכמרים קתוליים בספרד ובאירלנד, או נזירים בודהיסטים במקדשים בחלק ממדינות דרום מזרח אסיה.
אלא שכדי שהסכם חברתי מעין זה ימשיך להתקיים על יסודות איתנים, כפי שזה קורה בחברות הנזכרות, נראה כי לפחות חלק מהתנאים הבאים צריך להתמלא: שהאליטה הדתית, כעדות לטהרתה וקדושתה, תתנזר מחיי השעה, תחיה בצניעות יחסית לרמת החיים הכללית, תישאר בגודל שהחברה יכולה לשאת אותו כלכלית ושתהיה הסכמה עממית רחבה על התועלת שבתחזוקה.
במקרה של החרדים בישראל כאליטה דתית, התמונה עגומה. החרדים אינם מתנזרים מחיי השעה. להפך, הם מתחתנים, מקימים משפחות, נוהגים במכוניות, מפתחים קריירות. חייהם של החרדים אומנם צנועים, אך לא יותר, כי אם פחות, מאלה של מגזרים מוחלשים באמת בחברה. בנוסף, גודלה של האליטה הדתית הזאת תפח לממדים שהחברה מתקשה לשאתו, ובקרב הציבור החופשי חל כרסום מתמיד בהסכמה על התועלת השולית שבתחזוקה.
הצהרתו של הרב יוסף חושפת אם כך כשל בתפיסת המציאות בקרב החרדים. על החרדים לבסס את מאבקם, הלגיטימי כשלעצמו, תוך התחשבות בדוגמאות הנזכרות מהחברות הלא יהודיות. רק מאבק המבוסס על תפיסת מציאות אובייקטיבית יוביל לפשרה ששני הציבורים יוכלו לחיות איתה בשלום.
הכותב מלמד בבית הספר לתקשורת המונים באוניברסיטת אריאל