מי שאינו יודע לקדם את הנרטיב הישראלי הצודק כלפי חוץ, נכשל בתפקידו כמסביר

166 ימים עברו מאז טבח ה־7 באוקטובר, ו־134 חטופים ישראלים, מתוכם 19 חטופות ישראליות וגם שני פעוטות ג׳ינג׳ים קטנטנים, עדיין נמצאים בידי חמאס בעזה. כבר כמעט חצי שנה שנמנעת מהם כל זכות בסיסית, כולל ביקור של הצלב האדום. אף אחד אינו יודע מי מהם בחיים, ובאיזה מצב. למרות זאת, השיח סביב הפסקת האש נסוב כולו סביב מספר המרצחים עם דם על הידיים שישוחררו עבור כל חטוף וחטופה. משום מה אף אחד אינו שואל את השאלה הכל כך מתבקשת: איך זה ייתכן שאין כל לחץ על חמאס לשחרר את החטופים ללא תנאי?

מה שנראה מובן מאליו עבורנו, אינו מובן מאליו עבור העולם המערבי. לפעמים המובן מאליו פשוט מיטשטש נוכח מאמצי האויבים להדגיש זוויות אחרות. אבל ישראל, כך נראה, לא קידמה במלוא המרץ את מה שחשוב לה שיהיה מובן מאליו עבור העולם. היא נגררה אחרי נרטיב שנקבע על ידי אויביה, והגיבה באופן מתגונן או מתבכיין. עד היום, זה רק החמיר את המצב.

ישראל נגררה למשא ומתן מתיש עם המרצחים הערמומיים, שכלל לא ברור אם הם בכלל חותרים לעסקה. עבורנו הישראלים, הטקטיקה שלהם שקופה: העצמת המשבר ההומניטרי בעזה תוך האשמת ישראל ב״הרעבה״ וב״רצח עם״, כדי לגרום לקהילה הבינלאומית להפעיל לחץ על ישראל לסיים את הלחימה. גם הטקטיקה שלנו ברורה למדי: להילחם בעוז תוך חשיפת פניו המכוערות של הטרור הג׳יהאדיסטי, כדי להשיג תמיכה מסיבית בפעילות צה״ל בעזה שתביא לשחרור החטופים ולמיגור שלטון חמאס.

אז לנוכח התוצאות בשטח - הטקטיקה של מי ניצחה עד כה, ושל מי הובילה אותנו לכישלון המוחלט? ממשלת ישראל חייבת להתנער, משום שהיא נחלה כישלון הסברתי חרוץ, וזה לא משנה ש־80% מהאמריקאים תומכים בישראל ולא בחמאס. חמאס הוא ארגון טרור ג׳יהאדיסטי, הוא לא בדיוק תחרות קשה מבחינה תדמיתית. הבעיה היא שישראל כמדינה לא קידמה את הנרטיב הצודק שלה בצורה נכונה, ויש שיאמרו - התרשלה ולא קידמה את הנרטיב שלה כלל.

כדי להימנע מכך ולהפוך את התמונה, ממשלת ישראל הייתה צריכה להעביר בכל אמצעי התקשורת עדכון יומיומי על מספר המשאיות שנכנסו לעזה לעומת המצב ההומניטרי ברצועה, ולהפנות את האצבע לחמאס. היא גם הייתה צריכה להזכיר לכולם, מדי יום, שב־7 באוקטובר נחטפו אזרחים. איך ייתכן שבעולם מתוקן לא תובעים מארגון הטרור שחטף אותם לשחרר אותם ללא תנאים?

אי אפשר לתרץ כל כשל בכך ש״שונאים אותנו״ או ש״אין מה לעשות״. זה חלק מהגישה הנפסדת של פוליטיקאים חסרי יכולת, שמצאו תירוץ עלוב לכישלונם המתמשך. מי שאינו יודע לקדם את הנרטיב הישראלי הצודק כלפי חוץ, נכשל בתפקידו כמסביר של ישראל. עדיף שיפנה את מקומו למי שיודע לעשות זאת.