לא יהיה זה מוגזם לטעון שמאז השבעה באוקטובר דבר לא נותר כשהיה. אין תחום ואין חלקה שלא נצבעו בצבעי המלחמה, שנכפתה עלינו בבוקר שמחת תורה.
תא"ל גולדפוס עשה לנתניהו בית ספר - וזו רק ההתחלה | דעה
נכס חשוב: נטישת האסטרטגיה הבאה תהיה טעות היסטורית הרת אסון | דעה
שורות ארוכות של ספסלי לימוד באוניברסיטאות בישראל נזנחו על ידי אלפי אנשי מילואים שהתגייסו למלחמה. הופעות התרבות והאומנות שתיפקדו עד לשמחת תורה כספקי בידור ופנאי הפכו בחודשים האחרונים למקור עוטף ומחזק. אירועי חג הפורים שנפתחו היום ויימשכו גם בימים הקרובים, מתקשים להשוות לעצמם תוכן שמח ומבדח.
אין חולק על כך שגם טקסי הלאום הצפויים להתקיים במועדם בעוד פחות מחודשיים, לא ייראו כמו טקסי הלאום שהתקיימו לפני שנה ושנתיים.
בהקשר זה, לא צריך להיות נביא כדי לדעת שהעננה הדואבת, הכוללת אלפי קורבנות, אזרחים ולוחמים, שקיפחו את חייהם בחודשים האחרונים, תרחף השנה גם מעל טקס הדלקת המשואות וטקס הענקת פרסי ישראל, טקסי הלאום הפותחים ונועלים את אירועי יום העצמאות בישראל.
הקביעה שטקסים לאומיים אלו יתעצבו השנה, ככבל שנה, בהתאם למצב בו שוררת האומה, ויתכתבו עם הלכי הרוח ואירועי השעה, נסמכת על הנחה מובנית מאליה. אולם נדמה כי שר החינוך יואב קיש, לא הסתפק השנה ב'מובן מאליו'.
בהחלטה פוליטית מרחיקת לכת, החליט השר קיש לבטל את טקס הענקת פרסי ישראל המסורתי ולהחליפו בטקס מסוג אחר. החלטה זו, שנדמה שהתקבלה בין לילה ומבלי שהוקדשה לה מחשבה מעמיקה, פערה פער שהחברה הישראלית התקשתה להכיל. עד כדי כך, שגם בימים סוערים אלו, הציבור הישראלי סירב להישאר אדיש לגזרה.
העובדה שגם בשעות הקשות ביותר שידעה החברה הישראלית, שעות בהן רוב המרץ והזמן מושקעים בהחזרת חטופינו המוחזקים בידי החמאס ומנותבים לעבר דאגה ללוחמינו, הפועלים מזה חמישה חודשים בזירה הצבאית, נמצאים עוד כוחות בקרב הציבור הישראלי, וביניהם גם משפחות שאיבדו את היקר להן מכל, אשר ביקשו למחות על ההחלטה לבטל את טקס הענקת פרסי ישראל - מדברת בעד עצמה.
נדמה כי העתירות שהוגשו לבג"צ כנגד ההחלטה לבטל את טקס הענקת פרסי ישראל, לפיהן, "לשר החינוך באשר הוא אין סמכות לבטל את הטקס הממלכתי" – היו ידועות ומובנות לכל מלבד לשר החינוך עצמו.
עוד נדמה כי הצהרת היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, לפיה אין ביכולתה לייצג את עמדתו של שר החינוך בבג"צ, לא הפתיעה אף אחד מלבד את שר החינוך עצמו.
עובדות אלו מאכזבות במיוחד. שכן, אין שר שהיינו מצפים ממנו להיאבק על חשיבות המדע והתרבות יותר מאשר שר החינוך, הממונה באופן ישיר על סוגיות אלו ממש.
אין שר בממשלת ישראל שנכון לו לפעול, דווקא בימים אלו, על מנת לפאר את ערכי ההישגיות והמצוינות בהם מתהדרת מדינת ישראל, יותר מאשר שר החינוך, האמון מתוקף תפקידו על ערכים אלו.
אם שר החינוך, 'האמא והאבא' של מערכת החינוך, האחראי על פיתוח תוכניות לימוד שיובלו את הדורות הבאים לתוצרי-דעת נטש את מערכתו, איך אפשר לצפות מהדורות הצעירים, תלמידי מערכת החינוך, להכיר ולהוקיר את חשיבותם?
ואם לא כאיש חינוך, אז היינו מצפים זאת מהשר קיש לפחות כאיש צבא לשעבר, שמכיר את החשיבות הנעוצה בחוסן החברתי של העורף ובחשיבות המקופלת בשימור החוזקות הקיימות באופן שגור בטבורה של החברה הישראלית, אל מול תודעת האויב. לשמחתנו, דווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הקול הציבורי בזירת פרסי ישראל נשמע ביתר שאת.
היום, עם התקפלותו של שר החינוך בנוגע להחלטתו על ביטול טקס הענקת הפרס כסדרו, החברה הישראלית רושמת לעצמה ניצחון. 'ניצחון מוחלט' כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בהקשרים אחרים.
טקס הענקת פרסי ישראל תשפ"ד יתקיים כסדרו, במוצאי יום העצמאות של מדינת ישראל. זאת, לא בזכות שר החינוך אלא הודות לצעקה הציבורית שקמה בעניין.
מאחורי הצעקה הציבורית לא עומדת רק השאלה הנוגעת ל'קיומו או אי-קיומו של הטקס'. שהרי, טקס הענקת פרסי ישראל, שהתקיים כסדרו מזה שבעה עשורים ברצף, מהווה מסורת המעוגנת כריטואל בחברה הישראלית. ומכאן, שקטיעת הרצף איננה רק 'קטיעת טקס'. קטיעת הרצף היא גם ואולי בעיקר, קטיעת הרצף בחיי האומה ובזהות הלאומית של החברה הישראלית.
הכותבת הינה מומחית להוקרה ממלכתית ומחברת הספר "פרס ישראל: הפוליטיקה מאחורי התהילה". אוניברסיטת חיפה