ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארצות הברית ג'ו ביידן שוחחו בימים האחרונים לראשונה מזה כחודש. לשני המנהיגים אינטרסים חזקים משותפים, אך לא בטוח שנתניהו יצליח להשתחרר מהכבלים שמגבילים אותו. ביידן מצידו לא יכול להפנות גב לבייס הפרוגרסיבי שלו.
נשיקה או סטירה? מה קורה באמת בחדרי חדרים בין נתניהו לביידן
המופע העצבני בכנסת חשף את מה שנתניהו מנסה להסתיר מכולנו
לאחר שיחתו האחרונה עם ביידן, לפני כחודש ימים, הצהיר נתניהו כי ישראל תתנגד להכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. "זה יהיה פרס לטרור", הוא אמר והוסיף כי "הסדר שכזה יושג רק במשא ומתן ישיר, ללא תנאים מוקדמים".
את הפרטים סיפק צחי הנגבי ראש המל"ל בראיון בכאן 11 ובעיקרם אין לישראל עניין לנהל את חייהם של הפלסטינים בעזה, ובאשר למדינה פלסטינית הרי שזו תהיה כפופה לעליונות ביטחונית ישראלית לנצח. רוצה לומר, פירוז של המדינה הפלסטינית. מדובר במשנה סדורה והגיונית, שהוצעה גם על ידי ביידן. אז מה הבעיה?
מבחינתו של נתניהו, מדובר בסוגייה לא פופולריות שעלולה לגרום לו לאיבוד קולות, והסרבנות שלו היא שגורמת לביידן להקשיח עמדות ולקרוא לעצירת הלחימה ולהתנגדות לפעולה צבאית ברפיח – עמדות שפופולריות בקרב הצד הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית.
אך נתניהו אינו היחיד שמתחמק מעיסוק בסוגייה. הפרטים שמתווכים לציבור בדבר "היום שאחרי" הם חלקיים ומעומעמים ולא בכדי. הרצון לשמור על הבייס מוביל את ראש הממשלה – אך גם את השרים בני גנץ וגדי איזנקוט שלא לומר את הדברים כפשוטם: כל מי שידבר על בנייה אזרחית של רצועת עזה עלול להיות מתויג כ"מרכז" או "שמאל", שלא לדבר על שלבים מתקדמים יותר שיכללו את הפקדת הניהול האזרחי בידי רשות פלסטינית מחודשת, שאינה מחנכת לטרור.
את השלב האחרון הס מלהזכיר, והוא כולל מדינה פלסטינית מפורזת שבירתה מזרח ירושלים, על פי מתווה טראמפ משנת 2020. בגבולות שייקבעו, עם נוכחות ישראלית בנקודות ביטחוניות.
מנהיגות אחראית ונכונה חייבת לומר זאת דווקא עכשיו ובריש גלי. משנה זו אינה פרס על מאורעות טבח השבעה באוקטובר, אלא התבגרות. התפכחות מאוסלו המחורר כמו גבינה שוויצרית, מהנסיגה מלבנון בלא ערובות ביטחוניות, ומההתנתקות החד צדדית מרצועת עזה. זו אסטרטגיה נכונה, בפעימות, שארה"ב של ביידן וגם של טראמפ מעוניינת בה וגם סעודיה. גם נתניהו מעוניין בה, אבל הוא כבול בשלשלאות פוליטיים וחברתיים עמוקים.
הקואליציה ללא גנץ, איזנקוט וסער, עם 64 מנדטים כבר בחרה מראשיתה להפקיד את הזהות שלה בידי סמוטריץ' ובן גביר, שהפכו בהעדר מנהיגות ליכודית לאומית ליברלית, להיות המייצגים של הבייס הליכודי. בייס אידאולוגי בעל נטיות לאומניות, דתיות ומשיחיות שבמרכזו נתניהו - סוג של "דרייפוס" ליכודי.
אלא שבעוד דרייפוס ההוא זוכה על ידי בית המשפט מכל אשמה, הרי שכאן, הנרטיב השליט הוא שמערכת המשפט גמרה אומר להאשים את נתניהו, וכי אין דרך לזכותו אלא אם מחריבים את השיטה המשפטית. וזו בעיה בכל קנה מידה דמוקרטי. סביר להניח כי בן גביר וסמוטריץ' יתנגדו למהלך היום שאחרי שתוצאתו ניהול אזרחי בידי רשות פלסטינית מחודשת וסופו מדינה פלסטינית מפורזת.
היעדר המדיניות של נתניהו מעמיק את הקרע עם ארצות הברית, בין אם זו של ביידן או זו של טראמפ ופוגע ביכולת של ישראל לעמוד ביעדים שהציבה לעצמה, מיטוט החמאס, שחרור החטופים והחזרת המפונים. כעת, הכדור אצל נתניהו.
פרופ' עו"ד אסף מידני, מומחה לממשל ומשפט ציבורי, באקדמית תל אביב יפו , מחבר הספר אחריות ציבורית וצריכה פוליטית-ארבע רפורמות לישראל