תפיסת הביטחון של ישראל עד ה־6.10.2023 התבססה על העיקרון שקבע בן גוריון, שלפיו לישראל לא יכול להיות קרב אחרון. ישראל קטנה מדי בכדי שתוכל לכפות בכוח על אויביה את סיום הסכסוך. מתוך הבנה זו התפתחה הגישה של סבבי המלחמה ולפיה ישראל מנסה לדחות כמה שנכון מבחינתה מלחמות, ולנצל את תקופות הביניים כדי להתחזק ולהתפתח.

חוסר אונים מדיני, פוליטי וחברתי: הבחירות באמריקה יסבכו מאד את הניסיונות להתפשר

כל המלחמות והמבצעים הצבאיים לא הצליחו לגרום לשינוי בסיסי במצב העוינות נגדנו. שינוי בסיסי במצב נוצר רק בעקבות הסכמי השלום. באה מתקפת הפתע ב־7.10, ורבים מיהרו לשכוח את האמת הפשוטה שביטא בן גוריון. לדבריהם, המחדל הביטחוני נובע מכך שאפשרנו לחמאס להתעצם, ולו רק היינו מקדימים לחסל את סינוואר לא היינו מופתעים. לטענתם נפלנו לקונספציה, להתמכרות לשקט, לחולשה צבאית ואזרחית. אילו רק היינו יוצאים לקרב האחרון על עזה מבעוד מועד.

אם ניתן היה לחסל את חמאס מבעוד מועד, אזי כיצד הגענו למצב הנוכחי? ישראל הרי שלטה ברצועת עזה מ־1967, הרבה לפני הקמת חמאס. אולי הטעות הייתה היציאה מעזה בהתנתקות? אבל בעצם, גם לפניה היו פיגועים מעזה וירי קסאמים. ייתכן שהסכם אוסלו היה מקור הטעות, ואסור היה לתת לאש”ף את עזה. אבל בעצם, אוסלו היה התגובה לאינתיפאדה הראשונה שכללה מהומות וטרור בעזה. למה אם כן לא הצלחנו לדכא את העזתים עוד קודם לכן?

הסיבה, כך נראה, הייתה ברורה לבן גוריון כבר עם הקמת המדינה - ישראל לא יכולה לכפות בכוח על אויביה את סיום הסכסוך. וכמו שלא הצלחנו במלחמות להרתיע את המצרים עד שסאדאת בחר בשלום, וכמו שלא הצלחנו למנוע טרור והתפתחות ארגונים עוינים בלבנון, כך לא הצלחנו מעולם לחסל את הטרור ביהודה ושומרון ובעזה. אין “אחת ולתמיד”. מה שהיה ברור ב־1950, נשכח ב־2024.

אבל גם מי ששכח רואה את המצב הנוכחי אחרי חצי שנה של מלחמה. לצה”ל לעולם לא יהיו תנאים נוחים למהלך צבאי. הלגיטימציה החיצונית והפנימית אפשרה הישגים יוצאי דופן מבחינת פירוק תשתיות חמאס, אבל האם התקרבנו לחיסול סופי של האיום מעזה?

הרמטכ''ל הרצי הלוי בסיור באוגדת עזה (צילום: דובר צה''ל)
הרמטכ''ל הרצי הלוי בסיור באוגדת עזה (צילום: דובר צה''ל)

הטענה כרגע היא שחסרה רק הפעולה המסיימת ברפיח. האומנם? כוחות צה”ל חזרו לעיר עזה ולבית החולים שיפא'א רק כדי למצוא אותם מוצפים במחבלים. האם אחרי פירוק גדודי רפיח חמאס באמת ייעלם כמו שנעלם מצפון הרצועה?

האם המצב שאליו הגענו נובע רק מחוסר נחישות צבאית ומדינית או שהוא תולדה של עיקרון בסיסי יותר? האם העובדה שספגנו מכה כל כך כואבת ב־7.10 מגדילה באופן פלאי את כוחנו כך שנוכל פשוט להעלים את האויב בעזה אחת ולתמיד?

צה”ל שותף בהעמדת הפנים שאנחנו בדרך להשיג את הבלתי אפשרי, שהמהלך הצבאי יכול לאיין את האיום מעזה. האם בידי הרמטכ”ל תוכנית מעשית להעלמת האיום מעזה? האם יש בידיו את הכוחות, הציוד, והגיבוי הבינלאומי להשיג יעד שכזה? ואם לא ניתן לחסל את האיום באופן מוחלט – מה כן ניתן להשיג, ואיך הופכים את ההישג הזה למציאות מספקת ביישובי העוטף? הרמטכ”ל חייב לנו את התשובות לשאלות האלה. גם אם המוטיבציה שלנו מעולם לא הייתה גבוהה יותר, לא ניתן לקבל יותר אמירות עמומות על שנת לחימה. צה”ל חייב להציג תוכנית מעשית לסיום המלחמה תחת האילוצים של המציאות הישראלית והבינלאומית. גם אם המשמעות היא שלא - אין “אחת ולתמיד”.

הכותב הוא ראש חטיבת תפיסת הביטחון במל"ל לשעבר.