אינני זוכר מי היה הנואם המהולל שהיה פותח את דבריו במשפט: "לפני שאני מתחיל לדבר – אני רוצה להגיד משהו". וכך גם אני. לפני שאעסוק בשמאל – אני רוצה לגעת בימין. והיום – בימין החרדי. על רקע סירובם לשרת בצה"ל (בחריגים מעטים מדי) אינני בטוח אפילו שהם ראויים לתואר הכבוד "ימין".

אני חושש שאם תקום כאן פעם ממשלה שתרצה, או תסכים, להקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ – החרדים יסכימו לתמוך בה אם יובטח להם פטור מלא מגיוס. ובאותה נשימה – אין לי גם ספק שכדי לזכות בשלטון, גם השמאל־מרכז יסכים לוותר על "השוויון בנטל". לצערי, אין לי שום רעיון איך לגרום לחרדים להתגייס ולהיות חיילים בצבא ישראל שמגינים על עם ישראל וארץ ישראל, ובכך גם על כל אוחזי תורת ישראל. אם הזעזוע של טבח שמחת תורה לא שיגר אותם באלפיהם לבקו"ם – אינני יודע מה יעשה זאת. אינני יכול להבין יהודים המוציאים עצמם מן הכלל, שמעדיפים שאחיהם ייצאו לשדות הקרב ויחרפו נפשם – בשעה שהם חיים בזכותם ומשתמטים משירות.

צעירים חרדים בפתח לשכת הגיוס בתל השומר באוקטובר האחרון (צילום: אבשלום ששוני)
צעירים חרדים בפתח לשכת הגיוס בתל השומר באוקטובר האחרון (צילום: אבשלום ששוני)

אני חושש שגם הפסקה מוחלטת של מימון ישיבות שאינן עומדות במכסות גיוס לא תשנה את התמונה. בעם הזה יש עריקים שירדו מארץ ישראל ושמחים לחיות אפילו בגרמניה, ויש גם עריקים בתוך ארץ ישראל. חיים מחוץ לזמן ומחוץ למקום, כשם שחיו יהודים לפני 1,000 שנה בעיירה נידחת בפולין או במרוקו. כשתבוא שעתם להתייצב בפני דין של מעלה – אולי אז יבינו מדוע ננעלים בפניהם שערי גן העדן: משום ששם יושבים גיבורי ישראל שנפלו במלחמה. המשתמטים משירות הוציאו עצמם מן הכלל ולפיכך כפרו בעיקר, ולא יהיו ראויים לשבת במחיצתם גם אם למדו תורה ודקדקו בכל המצוות.

מיד לאחר טבח שמחת תורה, שרבים מקורבנותיו היו חברי הקיבוצים בעוטף ומשתתפי מסיבת הנובה, עבר זעזוע כפול על השמאל הישראלי. רבים מבני הקיבוצים שנרצחו או נחטפו היו "פעילי שלום", מאמינים בדו־קיום. הם העסיקו עזתים בבתיהם ובמפעליהם, הסיעו חולים ממחסום ארז לבתי החולים, ואף תמכו ב"רעיון שתי המדינות" ובעקירת מתיישבי גוש קטיף בהתנתקות. חברי הקיבוצים ידעו היטב כי בין הרוצחים והאונסים והבוזזים – היו גם אלו שהם עזרו להם.

אבל לא פחות כואבת הייתה תחושתם שמחנה השמאל העולמי בגד בהם - השתיקה האיומה של ארגוני הנשים בעולם לנוכח מעשי ההתעללות והאונס, גלגול העיניים המזוויע של ראשי האוניברסיטאות המובילות בארה"ב, ובגידת ארגוני "זכויות אדם" והאינטלקטואלים של השמאל העולמי, ובראשם – יהודים. ולא אחרי חמישה חודשי מלחמה, כשהם מאשימים את ישראל בג'נוסייד בעזה, אלא מיד לאחר הטבח - עוד לפני שיצאנו להשמיד את חמאס.

פעילי שמאל בתל אביב מפגינים נגד המלחמה בעזה, בחודש שעבר (צילום:  אריק מרמור פלאש 90)
פעילי שמאל בתל אביב מפגינים נגד המלחמה בעזה, בחודש שעבר (צילום: אריק מרמור פלאש 90)

עבור ג'ודית באטלר (יהודייה שהוכתרה במוסף "הארץ" האחרון בתואר "האינטלקטואלית החשובה בעולם") "זו לא הייתה מתקפת טרור או מתקפה אנטישמית", אלא "התקוממות שהגיעה נגד שעבוד". באטלר היא דוגמה מצוינת לתועבה האנטי־מוסרית, הלא־אנושית, שאליה הידרדר הפרוגרס המערבי. כל מי שבעיניו באטלר אינה חלאה מוסרית אלא "האינטלקטואלית החשובה בעולם" – גם הנתעבים ברוצחי הנוח'בה טובים ממנו, כי הללו לפחות אינם צבועים. הם צורחים "אללה אכבר" כשהם שוחטים ילדים, לא מגלגלים עיניים ומדברים על מגדר וערכים.

לא ראיתי סקר שבדק שינויי עמדה פוליטית ואידיאולוגית בקרב אלו שנפגעו ביום הנורא ההוא, שיקיריהם עודם בציפורני חמאס, או כשהם גולים מבתיהם. אני מניח שמקצתם – נפקחו עיניהם לראות כי טעו בכל מה ומי שהאמינו בו עד עתה. אבל רובם, אולי כדי להיאחז במשהו קבוע בתוך העולם שהתרסק – נותרו בשמאל. למרות הכל. גם כשהם יודעים כי רוב מכריע בקרב ערביי יו"ש ועזה תומכים בחמאס ובזוועות שחולל כאן ב־7 באוקטובר. גם כשהם מבינים שזה יהיה אופי "המדינה הפלסטינית" שהם רוצים שתקום בלב הארץ – לא התפכחו.

כבר כמעט ואין שומעים אותם מוקיעים את האינטלקטואלים הבוגדים, את הפמיניסטיות המזויפות, את המחנה הפרוגרסיבי המטורלל במערב. אבל כיוון שהם חייבים לנקז את הזעם והתסכול שלהם, הם מפנים את כל הכעס כלפי פנים. אל ממשלת ישראל "שבגדה בהם". אל ראש הממשלה שהתחמק מקבלת אחריות מפורשת.

ואם בימים הראשונים לאחר הטבח הוטחו האשמות קשות בשב"כ ובצה"ל – שוב אין שומעים קולות כאלו היום מפי ניצולי הטבח. אולי משום שצה"ל והשב"כ נלחמים עתה בחירוף נפש להשמיד את חמאס, לשחרר את החטופים, לנקום את דם הנרצחים וכבוד הקורבנות. אך גם אולי משום שהמחנה הפוליטי שלהם מרשה להם לתקוף את הממשלה (שאחריותה ל"קונספציה" ברורה כשמש, וכל חבריה יצטרכו לשאת עד אחרון ימיהם בקלונה) ואוסר עליהם לתקוף את ראשי הצבא והשב"כ – האשמים העיקריים במחדל.

קיבוץ בארי לאחר ה-7 באוקטובר (צילום: אריק מרמור)
קיבוץ בארי לאחר ה-7 באוקטובר (צילום: אריק מרמור)

גם אם אינני יכול להבין ניצולים שלא נפקחו עיניהם לראות נכוחה אחרי השיעור האיום שקיבלנו, אינני יכול לשים עצמי במקומם. אבל יש בשמאל הישראלי כאלו שלא עברו כלום על בשרם – ובכל זאת בחרו להצטרף לאויבינו, לאלו המעדיפים את טובת חמאס ותומכיו בעזה על פני טובת ישראל, אזרחיה וחייליה. הם "מסייעים לאויב במלחמה", ממש כלשון סעיף 99(א) לחוק העונשין.

23 מרצים ופרופסורים מכל האוניברסיטאות שלנו פנו במכתב לנשיא ג'ו ביידן ודרשו שיפסיק לשלוח כסף ונשק לישראל. אינני רוצה לטנף שורות מאמר זה בשמותיהם, אבל השמאל הישראלי שמשורותיו באו מכיר אותם היטב. ואם השמאל הישראלי כולו לא יוקיע אותם, יקרא לכל הסטודנטים להחרים את הרצאותיהם ולנדות אותם כמצורעים – זה יהיה גם פרצופו של השמאל הישראלי כולו, ממש כפרצופו של השמאל העולמי שבגד בערכיו.

לפני שבוע פרסם חיים לוינסון במוסף "הארץ" צרור הקלטות מדהימות. שיחות בין אפי נוה, מי שהיה ראש לשכת עורכי הדין, ואיתן אורנשטיין, מי שבנכלוליו של נוה התמנה לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב. כך למדנו הרבה על מינוי שופטים בישראל, ואיך – צבת בצבת עשויה – המושחתים שהתמנו בקומבינות מצחינות מינו בתורם שופטים נוספים שישרתו את האינטרסים שלהם ושל שולחיהם.

כמעט לכל אדם יש בימינו טלפון נייד. לנוה היו 16. שום אדם ישר אינו נזקק לכל כך הרבה טלפונים. ניתן לחשוד כי במכשירים הללו מתועדות עוד עבירות שחיתות רבות. משטרת ישראל מחזיקה בהם כבר למעלה מחמש שנים. נוה נחשד בקבלת שוחד מיני כדי למנות שופטת, אך לפני שלוש שנים החליט המשנה לפרקליט המדינה לא להגיש כתב אישום בפרשה זו ובפרשיות האחרות שנחשפו בהקלטות. לא הבנתי למה, אבל הפרסום של לוינסון, עם שמות כל השופטים שמונו או קודמו בידי נוה ואורנשטיין – יכול להסביר מדוע פרקליטות המדינה העדיפה לסגור את תיבת הפנדורה.

יש לקח חשוב אחד מפרשה זו: אסור שנציג לשכת עורכי הדין יהיה חבר בוועדה לבחירת שופטים. יש כאן ניגוד עניינים מובהק המזמין שחיתות חמורה. אבל כשהוצע, במסגרת הרפורמה המשפטית, גם שינוי כזה בוועדה – קם השמאל הישראלי הצבוע להילחם בשצף קצף כנגד הניסיון לנקות את האורוות. המאבק נגד נתניהו היה חשוב בעיניהם מטוהר מידות, יושר וצדק. גם במישור הזה בגד השמאל בערכיו. כנראה לא בפעם האחרונה.