ראש הממשלה בנימין נתניהו ממשיך בסדרת כישלונותיו ומדרדר את יחסיה של ישראל עם ארה"ב, שבה אנו תלויים תלות מוחלטת. ארה"ב החליטה שלא להטיל וטו על הצעת החלטה במועצת הביטחון, שנתמכה על ידי כל חברות המועצה (מלבד ארה"ב, שנמנעה). ההצעה קראה להפסקת אש בעזה עד סוף הרמדאן, כלומר למשך כשבועיים, ובמקביל קראה לשחרור כל החטופים ללא תנאי. ישראל זעמה על כך שההחלטה לא גינתה את חמאס ולא התנתה במפורש את הפסקת האש בשחרור החטופים.
ישראל ידעה מראש על עמדתה הצפויה של ארה"ב. בתגובה לכך "איים" נתניהו על נשיא ארה"ב שאם יעז שלא להטיל וטו, נתניהו יבטל את המשלחת הישראלית לוושינטון, שנועדה לדון בפעולה ברפיח. "איום" מגוחך כזה על ארה"ב מלמד על אובדן מוחלט של שיקול דעת מצד ראש ממשלת ישראל. ברור שארה"ב לא יכולה להיכנע לאיומים ילדותיים כאלה, כפי שאכן אירע. ארה"ב בחרה שלא להטיל וטו, והעולם כולו צפה במפלה הדיפלומטית של ישראל, שנותרה בודדה.
צריך להבין את חומרת העניין. ביידן אולי איננו הנשיא הנערץ על בני עמו, אבל האמריקאים מכבדים את מוסד הנשיאות שלהם, גם כאשר הם מסתייגים מנשיא זה או אחר. הצגת "אולטימטום" ישראלי לנשיא ארה"ב עלולה להיראות לא סתם כאבסורד ילדותי ומגוחך, אלא כחוצפה וכהתנהגות כפויית טובה של מי שנושך את היד שמאכילה אותו. התוצאה עלולה להיות שהקריאות בארה"ב להפסיק את התמיכה בישראל רק ילכו ויגברו.
כדאי גם לזכור, ארה"ב תוכל להתקיים גם בלי ישראל. ישראל לא תוכל להתקיים בלי ארה"ב. נתניהו רוצה אולי להשוות עצמו לדוד בן־גוריון, שסירב לבקשה האמריקאית לדחות את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. אבל נתניהו רחוק שנות אור מבן־גוריון. ובכלל, להשוואה כזו אין שום מקום. ארה"ב לא הייתה ספּקית נשק של ישראל בימים שבהם קמה המדינה. מי שסיפקה לנו נשק הייתה ברית המועצות, שעשתה זאת באמצעות צ'כיה, ונוכח התמיכה הסובייטית ניתן היה לנהל את מלחמת העצמאות גם ללא תמיכה אקטיבית אמריקאית. יתר על כן, באותם ימים נהנתה ישראל מתמיכה מלאה של יהדות התפוצות, כולל יהדות ארה"ב. כיום המצב שונה לחלוטין. שתי המעצמות הגדולות, רוסיה וסין – נגדנו. ארה"ב נותרה משענת עיקרית ולמעשה יחידה.
השאלה היא: האם ניתן היה לנהוג אחרת? והתשובה לכך היא: כן, בהחלט. במקום לתקוף את ארה"ב ואת החלטת מועצת הביטחון, היה עלינו להיאחז באותו חלק הקורא לשחרור החטופים. ישראל הייתה יכולה להכריז שהיא מקבלת את ההחלטה ותקיים את הפסקת האש, לאחר יומיים־שלושה שיעמדו לרשות צה"ל כדי להיערך לאפשרות זו. במקביל היה עלינו להכריז שאנו מצפים שגם חמאס יקיים את ההחלטה וישחרר את כל החטופים, כפי שהוא נדרש לעשות. אם חמאס ישחרר אותם – מה טוב. אם הוא לא יעשה זאת (כפי שניתן להניח), נוכל בתום הפסקת האש בת השבועיים להחליט על המועד לפעולה ברפיח ועל הדרך להביא לפינוי התושבים ולצמצום הפגיעה בחפים מפשע.
בדרך זו יכולנו להסביר לעולם, המתנגד לכל פעולה ברפיח, שהנה, אין לנו ברירה. עובדה שחמאס אינו מקבל את החלטות מועצת הביטחון, אינו משחרר את החטופים, ולפיכך אין אפשרות להימנע מפעולה צבאית שתכניע אותו ותכפה זאת עליו. בדרך זו ניתן היה לצמצם במידה ניכרת את ההתנגדות לפעולה ברפיח הן מצד ארה"ב והן מצדן של מדינות נוספות.
מכיוון שלא נהגנו כך, אפשרנו לאויבינו לעשות זאת. חמאס והתומכים בו מכריזים על ניצחון, תוך התעלמות מדרישת מועצת הביטחון לשחרור החטופים. הם מצביעים על כך שישראל דוחה את החלטת מועצת הביטחון, וכך נתנו בידיהם את האפשרות לטעון שישראל היא הסרבן לשלום. כך גם מתחזק העולם ההפוך שבו הטרוריסטים ותומכיהם מציגים את מי שמתגונן בפניהם כאויב שהעולם כולו דוחה את טיעוניו.
מן הראוי שראש הממשלה נתניהו ישאל את עצמו כיצד אירע שאיבדנו את תמיכת העולם כולו, וכיצד אירע שגם ידידינו הטובים התייצבו נגדנו. לא מדובר בנתניהו באופן אישי, הנוהג לפטור עצמו מכל אחריות - אלא בנזק שנגרם למדינת ישראל, כאשר ההסבר הברור למצב שנוצר הוא שראש הממשלה מנהל את המלחמה רע מאוד. הפעם לא מדובר בכישלון צבאי כפי שהיה ב־7 באוקטובר, אלא בניהול ההיבט המדיני של המלחמה. היבט זה הוא כולו בידי ראש הממשלה, האחראי לכך שאיבדנו את התמיכה האדירה שהייתה לנו לאחר מעשי הזוועה שביצע חמאס ב־7 באוקטובר, שהסתכסכנו עם הטובה שבידידותינו, ונותרנו לבד.