המילים “בין עזה לרפיח" בשיר “פרחים בקנה" ביטאו ב־1970 תקווה לשלום - אך היום הן בעיקר כותרת לפקודת מבצע אפשרית לחיסול שארית הכוחות של חמאס - וגם סימן למחלוקות עם ארצות הברית. לא צריך להיות רב־מג אסטרטגי כדי להבין שללא פעולה צבאית ברפיח לא תושגנה המטרות של ישראל במלחמה, לא הצבאיות והביטחוניות, וגם לא המדיניות, לטווח קצר וארוך כאחד - ואולי גם לא שחרור החטופים.
הלחץ על בן גביר: הדרישה החריגה של חמאס למשא ומתן לשחרור חטופים | פרסום ראשון
האיראנים במבוכה: החיסול בקונסוליה גרם לטהרן לחשב מסלול מחדש
עקרונית וושינגטון תומכת בכוונות ישראל, אבל לגבי הביצוע בפועל ולוח הזמנים המתוכנן יש הבדלי גישה, והשיחות שהתנהלו בימים האחרונים בין נציגי ישראל, שר הביטחון יואב גלנט, השר רון דרמר וראש המל"ל צחי הנגבי למקביליהם האמריקאים התמקדו, בין היתר, בסוגיית האוכלוסייה האזרחית הדחוסה במקום וכפי שנכתב ב"וול סטריט ג’ורנל": “ארצות הברית חותרת לעצב מבצע ברפיח - לא לעצור אותו". ההגדרה הזאת יכולה אומנם להיות פתח לפירושים שונים, אך יש לקוות שלא במידה ובהיקף שעלולים לשים לאל את המטרה העיקרית: חיסול חמאס כגורם שלטוני וצבאי ברצועת עזה.
ברור שמאחורי השאלות הצבאיות עומדות גם מחלוקות פוליטיות, אך בניגוד לרושם שניסו לעורר דוברים רשמיים של הממשל שנעזרים לפעמים גם בעיתונאים ישראלים שמבקרים בוושינגטון כדי להשפיע על דעת הקהל הישראלית - או התבטאויות סגנית הנשיא קמלה האריס שנבחרה כנראה כראש חץ ושופר עיקרי - דווקא בנושא רפיח ומטרות המלחמה קיימת בישראל אחדות דעות כמעט מלאה.
לארצות הברית תוכניות לשילובה של ישראל אחרי המלחמה בהסדרים אזוריים עם מדינות ערביות, כולל ערב הסעודית, אך גם הן תהיינה מושפעות מתוצאות המלחמה ומהדימוי של ישראל בעיני מדינות ערב כמנצחת וכמי ששמה קץ לשלטון של גורם טרוריסטי המזוהה עם “האחים המוסלמים" שמסכנים גם אותן.
ארצות הברית שמימיה הראשונים של המלחמה שמה דגש על צדקתה של ישראל וזכותה להגן על עצמה וסיפקה לה סיוע חירום צבאי בשפע ושגם בימים האחרונים סיפקה סיוע מסיבי נוסף על אפם ועל חמתם של גורמי השמאל הקיצוני במפלגה הדמוקרטית (מדוע ישראל נזקקה לסיוע חירום זו עוד שאלה שתצטרך להתברר בתום המלחמה), מהלה את עמדתה בינתיים בשיקולים שכותרתם “סיוע הומניטרי".
גרמו לכך הן לחצים פוליטיים מבית והן שיקולים בזירה הבינלאומית. אף שהרוב בארצות הברית תומך בישראל במלחמתה בחמאס, גם גוברים הקולות הקוראים להפסקת אש וסקר של מכון גאלופ מראה שרוב בקרב האמריקאים מתנגד לפעולה הצבאית של ישראל בעזה (בדומה לרוב גדול עוד יותר שהתנגד בזמנו לסיוע כלשהו לבריטים במלחמתם בנאצים) - זה מאפיין בעיקר את השמאל הפרו־פלסטיני - וציניקנים יאמרו שבתקופת בחירות, למישיגן משקל רב יותר מאשר לרפיח (ואפילו דונלד טראמפ, אם לשפוט לפי התבטאויותיו, פוסח על שתי הסעיפים).
עם זאת, יש גם דעות אחרות. כך פורסם בשבוע שעבר, ודווקא ב"ניו יורק טיימס", מאמר ארוך ומפורט של אחד מבכירי כותבי הטורים, דיוויד ברוקס, ששואל: “מה אתם הייתם רוצים שישראל תעשה כדי להגן על עצמה?" - והוא משיב: “ביידן יטעה אם ירצה לעצור את ישראל בניסיונה להתמודד עם האיום של חמאס בדרום הרצועה" - ומחרה מחזיק אחריו מיודענו דניס רוס: “אין כל ערך לדיבורים על הסדרים מדיניים שלאחר המלחמה ללא ניצחון ישראלי בשדה הקרב; לא ייתכן שום דיון רציני בפתרון שתי המדינות או במטרה מדינית כלשהי אם חמאס ימשיך לשלוט בעזה או שתישאר בידו יכולת צבאית קוהרנטית".
לא נטיל ספק בכוונות ארצות הברית לתמוך בישראל, אך הימנעותה במועצת הביטחון בנושא הפסקת האש, למשל, הביאה באופן פבלובי ממש להקשחת עמדת חמאס בנושא החטופים. ימים יגידו אם ישראל וארצות הברית מצאו דרך לגשר על חילוקי הדעות ביניהן - לגבי ארצות הברית זו שאלה פוליטית, אך מבחינת ישראל זה עניין גורלי.